קיתונות של ביקורת ספגו בשנים האחרונות גם היורוליג וגם מינהלת הליגה המקומית, על התעקשותן לקיים פיינל-פור ולא סדרות חצי גמר וגמר. מה לא נאמר ונכתב, כולל במדור זה ממש ויותר מפעם אחת, על חוסר ההיגיון בכך שעבודה קשה של עונה שלמה עלולה לרדת לטימיון בגלל טעות אחת במשחק אחד, על כך שמגיע תגמול הולם לקבוצות שנאבקו כל העונה כדי להשיג את המאזן הטוב ביותר, ובעיקר על כך שרוב אוהדי הענף היו שמחים לקבל עוד כמה משחקים בין ברצלונה לאולימפיאקוס, בין ריאל למכבי, וגם בין ברק נתניה לגלבוע/גליל, למשל.

אז רבים וטובים יצאו חוצץ נגד העניין, אבל כמובן שכלום לא עזר. אנחנו בשלנו, והם בשלהם. האמת היא, שלמדתי לחיות לא רע עם המציאות המעט מתסכלת הזו, ואפילו יותר מכך - בשבועות האחרונים, ממש בלי שהתכוונתי, מצאתי את עצמי הוגה בעניין הזה. סביר מאוד להניח, שזה קרה על רקע הפלייאוף ב-NFL, שהגיע לשיאו במשחק הסופרבול, ובניצחון הדי מפתיע של ניו אורלינס על אינדיאנפוליס הפייבוריטית.

לא שקמתי באמצע הלילה לראות, כן? יש גבול למה שאני מסוגל להקריב, נפשית ובעיקר פיזית, אבל ראיתי מספיק. היה פלייאוף מדהים. פייבוריטיות מה פייבוריטיות, יתרון ביתיות מה יתרון ביתיות, ניצחו הקבוצות שהתעלו ביום נתון, הפסידו קבוצות שנחנקו ו/או טעו פעם אחת יותר מדי. נקודה. על רקע הדברים האלה, התחלתי להשתעשע (?) ברעיון כפירה של ממש: מה היה קורה, לו היינו מעתיקים את שיטת ה"זבנג וגמרנו" הזו למקום האחרון בו היא צריכה להיות ל-NBA?

חכו רגע עם המיילים הנזעמים ו/או המזלזלים ו/או ההמלצות על פסיכיאטר טוב שאתם מכירים, ושעשה נפלאות עם דודה יוכבד, שכבר לא חושבת שהיא עציץ גרניום שנועד לעמוד על אדן חלונו של ראש ממשלת בריטניה. הבה ונשקיע חמש דקות בנושא, ונראה לאן היו יכולים הדברים להגיע, אם היו משתנים סדרי בראשית, הגיהנום היה קופא וישראל היתה מעפילה לטורניר גדול בענף-שאין-לנקוב-בשמו.

לצורך העניין, לקחתי לעצמי את המנדט הבלעדי לארגן את שיטת הפלייאוף החדשה של ה-NBA, הולך? הולך (כאילו שיש להם ולכם ברירה). ההחלטה הראשונה שקיבלתי פה אחד, היא שלפלייאוף עולות 16 הקבוצות עם המאזן הטוב ביותר בכל הליגה, בלי קשר למוצאן הגיאוגרפי. כל מיני שארלוטים ומיאמים למיניהן לא צריכות להרוויח מכך שהקונפרנס שלהן לא דומה לכלום, ולעלות לפלייאוף עם מאזן שלילי. אתה מספיק טוב? אתה בפנים. לא מספיק טוב? קישטה מפה.

לו היינו מתחילים פלייאוף שכזה נכון לרגע כתיבת הדברים, אלו הקבוצות שהיו נכללות בו, מבעלת המאזן הטוב לפחות טוב: קליבלנד, לייקרס, אורלנדו, דנבר, בוסטון, אטלנטה, יוטה, דאלאס, סן אנטוניו, אוקלהומה, פורטלנד, טורונטו, יוסטון, ניו אורלינס, ממפיס ושיקאגו. מכובד? מכובד בהחלט.

נקסט. תוך גניבה ספרותית מסוימת מה-NCAA, הייתי מחלק את הרשימה לשני בתים. מאחר שבכל זאת מגיע משהו לקאבס וללייקרס על מאזניהן הטובים, אני מעניק להן בזאת את הזכות לארח את משחקי השלב הזה. איך יתחלקו הבתים? על פי מספרים זוגיים ואי-זוגיים לסירוגין. כלומר, קליבלנד תקבל את הקבוצות המדורגות במקומות 3, 6, 7, 10, 11, 14 ו-15, בעוד הלייקרס ייאלצו להתמודד עם המקומות 4, 5, 8, 9, 12, 13 ו-16. בתוך כל בית, ייקבעו המשחקים על פי מאזני הקבוצות, בדיוק כפי שבכל מקום - הכי טובה נגד הכי פחות טובה וכן הלאה.

מה יצא לנו: בקוויקן לונז ארנה ישחקו קליבלנד, אורלנדו, אטלנטה, יוטה, אוקלהומה, פורטלנד, ניו אורלינס וממפיס, בעוד שבסטייפלס סנטר יהיו אלו לייקרס, דנבר, בוסטון, דאלאס, סן אנטוניו, טורונטו, יוסטון ושיקאגו. על פניו, נראה לי הבית השני קשה יותר, אולם אלה הכללים ואין לשנותם.

הערב הראשון של המשחקים בקליבלנד יזמן לנו את ההצגה המרובעת הבאה: קליבלנד-ממפיס, אורלנדו-ניו אורלינס, אטלנטה-פורטלנד ויוטה-אוקלהומה. למחרת, בלוס אנג'לס, יתמודדו לייקרס-שיקאגו, דנבר-יוסטון, סלטיקס-טורונטו ודאלאס-סן אנטוניו. לא רע בכלל, לעניות דעתי הלא קובעת, במיוחד על רקע העובדה כי מדובר במשחק אחד בלבד, כזכור. אין הזדמנות שנייה ואין מקצה שיפורים.

מיהן השמונה ששורדות את הערב הראשון על הגיליוטינה? הייתי מהמר על קליבלנד, אורלנדו, אטלנטה ואוקלהומה מכאן, ועל הלייקרס, דנבר, סלטיקס וסן אנטוניו משם. עוד ערב מגיע, ובקליבלנד נפגשות אורלנדו ואטלנטה בהצגה המוקדמת, בעוד המנה העיקרית שייכת לקאבס ולת'אנדר. לברון יעלה בקלות, אבל להפתעתו, אולי, יפגוש בשלב הבא דווקא את ההוקס. בבית המקביל יעלו הלייקרס והנאגטס, אחרי ניצחונות (קשים, יש לומר) על הספרס והסלטיקס, בהתאמה.

איפה יהיה הפיינל פור? מה זה משנה? מצדי בנוקיה. מי ייקח? שוב, מה זה משנה? כל קומבינציה בין הארבע האלו מקובלת עליי. סביר להניח שבסוף נגיע, כצפוי, לגמר של קאבס-לייקרס, אבל במקום להימרח עם פלייאוף של שלושה חודשים, עם מחסור חמור בשעות שינה ועם סדרת גמר שלוקחת שבועיים לפחות - נקפוץ בתוך עשרה ימים היישר אל המשחק המכריע והקובע. כל כך רע לנו? לא בטוח.

shaharhermelin@gmail.com