נחת גדולה הביא עימו המחזור האחרון ביורוליג, כמו גם זה שלפניו וזה שלפני זה שלפניו. לא, להישגים של מכבי אין שום קשר לעניין. מנצחים, מפסידים, כרגע הם לא ממש מטרידים את מנוחתי, ובוודאי שלא הם הסיפור המרכזי. מה שכן עומד במוקד העניינים הוא הסיכוי המוחשי עד כדי כאב שפנאתינייקוס - אלופת אירופה המכהנת, כזכור וכידוע - תעוף כבר בשלב הנוכחי, ואין נחת גדולה מזו.

בגדול, לא ממש אכפת לי איזו קבוצה תזכה, אבל ככל שחולפות השנים - אני מגיע למסקנה שמאוד אכפת לי איזה מאמן יזכה, ובעיקר איזה לא. נכון לרגע זה, בבדידות מזהירה בצמרת וביתרון שנראה כמעט בלתי ניתן למחיקה, מוליך את רשימת ה"רק לא הוא" ז'לימיר אוברדוביץ'. אי לכך ובהתאם לזאת, האפס העגול שמפאר את טור הניצחונות של פאו בשלב הנוכחי, הוא סיבה גדולה למסיבה.

אני יודע, אני יודע, רק לפני שנה וחצי, כשסאגת "מי יאמן את מכבי ת"א?" היתה בעיצומה, המלצתי במדור זה ממש להחתים לאלתר את אוברדוביץ'. כה כתבתי עליו ביוני 2008: "מכיל בתוכו ידע עצום, ניסיון אינסופי, ווינריות אדירה, הטלת מורא, מנהיגות, אסרטיביות ואגרסיביות - שמספיקות לא רק לשליטה אבסולוטית על שחקניו, אלא לניצחון בנוק-אאוט על כל ניסיון התערבות של מי מחברי ההנהלה הנוכחית, ואם תרצו גם של עוד שמונה הנהלות כאלו במקביל".

נו, אולי ישאל הקורא הממוצע, רק לא מזמן כאלה שבחים ופתאום כזה אנטי? מה בדיוק קרה בזמן האחרון שהביא לכזה שינוי בגישה? אז זהו, שלא קרה שום דבר חדש. אוברדוביץ' הוא אותו אוברדוביץ' של לפני שנה, שנתיים ועשר שנים, גם מבחינת כל מה שנכתב כאן למעלה, שאני עומד לחלוטין מאחוריו, אבל גם מבחינת העובדה שהבנאדם הינו איש הכדורסל הכי בלתי נסבל בדרום-מזרח שביל החלב, או איפה שאנחנו לא ממוקמים.

צפיתי בחלקים נרחבים מההפסד של פאו לברצלונה ביום חמישי האחרון, ולמרות השמחה הגדולה על מפלתם של האתונאים, קשה היה שלא לשים לב, בפעם המיליון, עד כמה דוחה התנהגותו של האיש. ההתנפלויות על כל העולם, ההרצאות לספסל בזמן המשחק, המחאות הבלתי נגמרות על החלטות השופטים והחיוכים הציניים של "כן-כן, אני יודע שהסיבה היחידה שבאת לכאן הערב היא לנקנק לי את הצורה" וכן הלאה וכן הלאה. שוב, לא היה בזה שום דבר חדש, סתם מים שטיפסו והגיעו להם עד נפש.

לא מעניין אותי שהוא לא המציא שום דבר, וגם לא שיש עוד אלף מאמנים שמתנהגים באותו סגנון. משהו באוברדוביץ' עושה אותו להרבה יותר מאוס בעיניי מכל אחד אחר. ההתנהלות שלו בכללותה חצתה מזמן את כל גבולות הטעם הטוב, ולכן - גאון כדורסל מה גאון כדורסל, אלוף גדול מה אלוף גדול - אושר טהור יהיה זה לראות את האיש מתעופף לו הביתה הרבה יותר מוקדם משחשב, ומשחשבנו כולנו.

הסיפור הוא מאוד פשוט: הפסד של פאו בבית לברצלונה במחזור הקרוב - ונגמר הסיפור. על אף הפיתוי הגדול שבעניין, ולמרות חיבתי העזה והבלתי מוסברת לכל קבוצה או נבחרת שאת מדיה לובש החבר חואן קרלוס נבארו, דווקא לא אתנגד לניצחון דחוק של האוברדוביצ'ים, אבל רק אם הדבר יוביל לכך, שאת מכת המוות על סיכויי ההעפלה של פאו להצלבה תספק דווקא פרטיזן בלגרד.

אכן כי כן ואם כבר, אז כבר. תנו לי לא רק הדחה של האיש, אלא גם שזה יקרה בסרביה מולדתו, ועל ידי אותה קבוצה ממש בה עשה אי אילו עונות מכובדות כשחקן, ושאותה הוליך כמאמן עד לאליפות אירופה ב-92' (והנה תירוץ מצוין לצפות שוב בשלשת הניצחון הבלתי אפשרית של סשה דג'ורג'ביץ' האליל) - ולא אבקש יותר כלום, לפחות לא עד להצלבה. עם כל הכבוד, מישהו כאן גם צריך לדאוג שחימקי וצסק"א לא יגיעו לשום מקום, כן?

חוויותיי באולסטאר

בשעה חמש ועשרים, אור ליום שבת, העירה אותי נסיכה ב', שהיתה זקוקה לנחמה מיידית בעקבות חלום רע שפקד אותה. אחרי שהרגעתי אותה והנערה חזרה לישון, הדלקתי טלוויזיה כדי לקבל מושג מה קורה במשחק הרוקי'ז-סופמור'ז. מאחר שבמשך חמש דקות תמימות לא זכיתי לראות ולו התקפה אחת בה איזשהו שחקן מאיזושהי קבוצה מואיל למסור למישהו, ולא הולך אחד נגד חמישה חזרתי לישון. מי שרוצה לקרוא לזה כדורסל, שייהנה.

shaharhermelin@gmail.com