ערב חצאי גמר גביע המדינה היה ירוד עד עלוב. מצער לומר, אבל פשוט כך. איך אפשר להכניס כל כך הרבה החטאות וטעויות לתוך פרק זמן כל כך קצר - לבני השרון, אשקלון, מכבי ת"א ונתניה הפתרונים. כל כך לא מעניין היה, שפתאום שמתי לב שאני חושב יותר על מספרי הגופיות ופחות על מי שלובש אותן ועל מה שהוא עושה ובעיקר לא עושה. לא ברור לי איזה רצף אסוציאטיבי הוביל לכך, אבל עובדה שהוביל.

דבר יו"ר הדירקטוריון: אם כבר נגעת בנקודה, סר ש., קבל נא צילום בלבדי של גופיה מיוחדת יוצאת דופן. כן, המשך נא בבקשה.

תמיד סיקרן אותי העניין הזה של המספרים. איך מתחברים להם שחקן ומספר ספציפי, ובמקרים מסוימים אף הופכים לאגדה, כל אחד לחוד ושניהם גם יחד? אישית, כבר העדתי לא פעם ולא פעמיים כאן, כי בימים בהם התעקשתי לשוטט ללא מטרה נראית לעין על מגרשי הכדורסל, התעקשתי ללבוש את מספר 5, אותו נשא בגאון כוכב גבת/יגור בוזי ינאי, אבל עזבו אותי. מה עם הגדולים באמת? האם גם אצלם זה היה על בסיס הערצה והוקרה? או אולי סתם המספר היחיד שהיה פנוי? סיבה אחרת?

חלק מהסיפורים הכרתי. למשל זה על הילד מייקל ג'ורדן, שהעריץ את אחיו הגדול, לארי. מאחר שאחיו לבש 45, החליט מייקל ללבוש 23, שזה קצת יותר מחצי, מתוך שאיפה "להגיע לפחות לחצי מהרמה של אחי". מג'יק ג'ונסון, לעומת זאת, לבש במישיגן סטייט את 33, אבל כשהגיע ללייקרס מצא את המספר שייך לאחד בשם קארים עבדול ג'באר, ולכן לקח את הקרוב ביותר, 32. גם בארץ, מיקי ברקוביץ' רצה בכלל ללבוש 6, אבל מאחר שהמספר היה כבר תפוס על ידי טל ברודי, הציע לו האפסנאי אמנון נתנאל את 9, באומרו: "לא המספר עושה את השחקן, אלא השחקן את המספר".

היה גם ה-77 של גיאורגי מורסאן, לציון גובהו המדויק במידות אמריקאיות (7 רגליים ושבעה אינצ'ים), אבל מעבר לכך כבר לא ממש זכרתי. אי לכך ובהתאם לזאת, ובאופן לא אופייני לי, החלטתי לעשות מעשה ולחפש. לא את כולם, לאו דווקא את הגדולים ביותר, סתם כאלה שאצליח למצוא בלי להתאמץ יותר מדי, והנה התוצאות.

פול פירס, למשל, לובש 34 משום שבשנתו השנייה בתיכון זו היתה הגופייה היחידה שעלתה עליו, בעוד השאר היו קטנות מדי.

מאנו ג'ינובילי, שכל חייו לבש או 6 או 10, קיבל אכן בהתחלה מהספרס את 6, אולם נתקל במחאה של אוהדי הקבוצה נגד שיחרורו באותה עונה של אייברי ג'ונסון, שלבש את אותו מספר. מאחר ש-10 כבר נתפס, החליט מאנו על 20, משום ש"זה פשוט נראה לי מספר יפה".

קובי בראיינט לובש היום 24, שהיה המספר הראשון שלו כשהתחיל לשחק. כשהגיע לראשונה ללייקרס, היה המספר תפוס, ולכן יצר ממנו את 8, אותו לבש עד לאחרונה.

את 16 שלו קיבל פאו גאסול כשצורף לראשונה לסגל הבוגר של ברצלונה. מאחר שבאותה תקופה, על פי חוקת פיב"א, לבשו השחקנים רק את המספרים בין 4 ל-15, ניתנו 16 ו-17 לצעירים שעוד לא קיבלו חוזה קבוע בקבוצה. כשהוחתם על חוזה ארוך טווח, בחר פאו להישאר עם 16 כדי "לא להתעסק עם הקארמה שלי".

גרנט היל העריץ את מג'יק ג'ונסון, ורצה ללבוש כל חייו את 32, אבל כשהגיע למכללת דיוק גילה ש-32 נתפס על ידי כריסצ'ן לייטנר, והלך על 33.

ואצל מייק ביבי המספר 10 רץ במשפחה כבר 40 שנה, כך שלא ממש היתה לו ברירה.

אם אי פעם יורשה לחזור לשחק, גילברט ארינאס ימשיך ללבוש 0, כהתרסה נגד אלה שניבאו שזה יהיה מספר הדקות שיקבל כרוּקי במכללת אריזונה.

דיקמבה מוטמבו בכלל רצה ללבוש 15 בג'ורג'טאון, אבל המאמן ג'ון תומפסון החליט משום מה שהסנטרים ילבשו רק מספרים מ-30 ומעלה, והאפסנאים החליטו ש-55 מספיק קרוב ל-15.

יש לשער שהייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אבל הזמן קצר והמלאכה, למרבה הצער, עדיין מרובה. ובכל זאת, עובדה מעניינת אחרונה: האם ידעתם שהמספר הכי פופולרי בתולדות ה-NBA לא היה 23, גם לא 32, 33 או 34. למעלה מ-320 שחקנים עד היום לבשו דווקא את 12, ולא ממש ברור במה זכה דווקא המספר הזה. אמנם היה לנו בעבר את ג'ון סטוקטון, וכיום יש לנו את דווייט הווארד, למרקוס אולרידג' ואל ת'ורנטון, שזה נאה, אבל מה באמת סוד הקסם של 12? לא ברור, אבל עובדה היא שגם בעונה שעברה עדיין לבשו אותו יותר שחקנים מאשר את 23, ועם מספרים, כידוע, קשה להתווכח.

דבר יו"ר הדירקטוריון בשנית: גם לא עם העובדה שהיו"ר וממשיך דרכו ובנו, איתי סלע הפלאי, כמו גם האליל הנערץ במיוחד, לו סילבר, אף הם חזק מאוד בקטע של 12, יו נואו.

shaharhermelin@gmail.com