| |
|
| |
| |
 |
|
| טוטאליות |
| יאיר מתעניין באהדה הטוטאלית של אילן השועל למכבי ת"א. גדעון מתעניין ביחסה של רעיית הנשיא לטוטאליות של בעלה באשר לכדורסלע-האתר ומקבל ראיון בלעדי. |
| 17/2/2010 |
|
| |
שלום,
ראיתי את המשחק בין עירוני נהריה למכבי ת"א ומלבד כמה מחשבות שצצו לי בזמן המשחק (פרשנים ששוכחים שתפקידם להנעים עלינו את הצפייה, ולא להוכיח לעצמם ולנו את שנינותם הרבה), רציתי לומר עוד מספר דברים.
צ'אק אידסון - אני מאוהב בבחור. היה לו מהלך של כניסה לסל רק כדי לשחרר את לימונד לשלוש, רץ לריבאונד, הוציא כדור החוצה, חזר צעד ודפק שלשה.
בנוסף, עלתה בי מחשבה בהקשר רחב קצת יותר. בזמן שהמצלמה עברה על פני הקהל, ראיתי את דמותו של האוהד הידוע בשם "השועל". אני לא יודע את שמו של הבחור, איפה הוא גר או שום פרט כלשהו חוץ מזה שאני לא זוכר משחק של מכבי בלי לראות אותו ביציע, בית או חוץ, ליגה או גביע, בארץ ובאירופה, בקיצור בכל משחק בלי יוצא מהכלל.
תוך כדי משחק חשבתי לעצמי - הבחור תותח, אין לי ספק שזה לא פשוט, לוגיסטית, כלכלית ובכלל כל הכבוד. מאוחר יותר בהרהורים לפני השינה התחיל לכרסם בי ספק. אין יום הולדת לאישה לפעמים? בר מצווה לאחיין? אסיפת הורים לילד? אין לפעמים יום לחוץ בעבודה?
בספרו המופלא של מאיר שלו "כימים אחדים" ,יש משפט שאומר כך: "אף פעם אל תיתן למישהו אחר להיות השחקן הראשי בהצגה של החיים שלך".
יש גיל מסוים, שבו הילדים הופכים להיות השחקנים הראשיים בהצגה שלנו, יש אנשים שנותנים לאידיאל כלשהו להיות שחקן ראשי אצלם, אבל לתת לקבוצת כדורסל לנהל את ההצגה שלך?! עם כל אהבתי לכדורסל זה נראה לי עצוב מאוד.
הכדורסל (והספורט בכלל) אמור לתת איזה פסק זמן מהמציאות, שבו שוכחים קצת את הצרות בעבודה, את חשבון הבנק, נהנים, והופ חוזרים למציאות. במקרה של האוהד דנן, זה נעשה לפחות מבחירה שלו.
זכורים לי שני מקרים בהם שחקנים הועמדו במצב לא פשוט. לפני משחק כלשהו של מכבי (לא זוכר באיזו שנה ולא נגד מי) בנו של דיון תומאס היה במצב רפואי לא פשוט (ממש לא זוכר מה ובאיזה נסיבות) והשחקן, במקום לתפוס מטוס ולעוף הביתה, נשאר למשחק ואחר כך הלך לענייניו.
הקהל התאהב בבחור אמנם, אבל לי לא ברור לגמרי שזה היה רצונו החופשי, אין לי ספק שמכבי לא היו מכריחים אותו להישאר אבל לכולנו יש בוסים, ולא תמיד קל לעמוד על שלך. אם אני מכבי הוא היה מקבל כרטיס ביד וטס מיידית.
מקרה שני אם כי פחות דרמטי - ליאור אליהו בנבחרת ישראל. אחיו של הבחור התחתן ומאמננו הלאומי לשעבר סירב תחילה לשחרר את הבחור ממשחק כלשהו. אין לי ספק שחוץ מאלי סהר אף אחד לא זוכר נגד מי היה המשחק וכמה נגמר, אבל אם אליהו היה מפספס את החתונה של אחיו הוא היה עדיין זוכר את זה טוב מאוד, ובנו של תומאס אולי עדיין זוכר שאבא היה במשחק ורק אז הגיע לבית החולים.
קיצורו של דבר - כדורסל הוא לא יותר מכדורסל, אם יש לכם אפשרות לראות משחק של מכבי בגמר היורוליג או לשבת עם הילד לשמוע איך היה היום בגן; לראות את כספי בגמר ה-
NBA או לראות את חגיגת חנוכה בגן רותי - אל תתלבטו. תנו לכדורסל להיות לא יותר משחקן משנה (אומנם בכיר אבל עדיין שחקן משנה) בהצגה שלכם.
יאיר
הרבצת כאן דברים מהלב ואייטמון-אייטמון. בוא נזנח לרגע את צ'אק אידסון ("סאץ' א חנון", על פי דריק שארפ) ונדבר על העניינים האחרים שהזכרת. "לשועל", אגב, קוראים אילן. אני מכיר אותו מצוין, כי הוא עובד בהוצאה לאור "מודן" שמפרסמת את הספרים והיומנים שאני כותב כבר כמעט עשור שלם, ושם למעשה הכרתי אותו לראשונה כשהוא מסייע, תומך ודוחף. זו כמובן ההזדמנות לומר שגם בימים אלה מתבצעת עבודה על יומן חדש שייצא בקיץ, כן? קצת פרסום עצמי לא הזיק מעולם, גם אם לא ברור אם ממש עזר.
אני לגמרי מסכים איתך. עם השנים ישנם רבים שמגלים שהלב והראש שלהם כבר לא בכדורסל, או לא רק בכדורסל. יש משפחה, אישה, ילדים והמון ענייני יומיום. זה שואב אותך. וטוב שזה שואב אותך, ברוב המכריע של המקרים.
מצד שני, אני לא האדם להעיד. בסופו של דבר, כדורסל הוא העבודה שלי כבר סדר גודל של עשרים שנים ויותר. אמנם לא על המגרש עצמו, אמנם לא רץ ומזיע ומחויב למשחק ולמשמעת גופנית או טקטית, גם לא מאמן, אבל לכתוב על כדורסל נונסטופ זה להיות חלק מעולם הכדורסל לכל דבר ועניין. וזה בפירוש עולם. עולם ומלואו.
ככה שבמקרה שלי, לפעמים צפייה במשחק כן באה על חשבון שהות עם אשתי או האמבטיה לילד הקטן הלוא הוא תומרינגו סטאר, מאושיות כדורסלע-האתר מבלי ידיעתו כלל. לומדים לחלק זמנים, לחלק מעמסה, מטלות ועבודה. בתקופה הנוכחית עבודה, או קריירה, תקרא לזה איך שתקרא, תופסת חלק גדול מאוד מהיומיום של הרבה אנשים. לפעמים גם על חשבון סו-קולד חיים פרטיים. הגבולות היטשטשו מזמן, אני חושב. מי שמצליח להפריד ביניהם לגמרי הוא כנראה אליל. מודה שאני לא מצליח, והעולמות מתנגשים. אצלי זה לגמרי לא בטוח שאם גמר היורוליג משוחק אקשיב קודם כל לילד, כמו שכתבת, גם אם ההמלצה העקרונית שלםך נכונה בעיני: קודם הוא, אחר כך המשחק.
אם אפשר היה לשאול נשים שנשואות למאמני כדורסל, למשל, כמה פעמים בשבוע הן הולכות לישון לבד כשהבעל עוד שקוע באיתור שחקן זר אל תוך הלילה, או צפייה בקלטת DVD של יריבה לפני משחק, או בצפייה חוזרת של המשחק עצמו – התשובות היו ודאי מפילות את כולנו מהכסא. אני מהמר על פעמיים בשבוע לכל היותר. בכלל, עובדים יותר מדי שעות, לדעתי, במדינה הזו, לעומת הרבה מקומות בחו"ל, אבל זה כבר סיפור אחר.
מבחינתך, כאוהד כדורסל שיודע לשים גבולות ולא ממש קריטי לו משחק כזה או אחר, אני מאמץ ומקבל ומחזק את הדברים. ילד, בית, אישה, משפחה – לפני הכדורסל. זה הכי מובן בעולם.
שלומות,
הגיגים לעת ליל. שמע ערן, או כפי שאתה ידוע יותר בשם (או שמא בכינוי?) נשיאנו הרם. כקורא ותיק למדי בכדורסלע-האתר וכמי שעוקב אחריך לאורך השנים, ובאופן נפרד כאדם בעל שיגיונות ומחשבות שאוכל להעיד על עצמי שהם לא תמיד שגרתיים, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת בשאלה אישית.
השאלה המטרידה היא כיצד מגיבים משפחתך, חבריך וכו' ומעל לכל רעית הנשיא ל"שיגיונות הנשיא" (על משקל מוצרי הנשיא, ספרי הנשיא, אוצר הנשיא).
הרי מן המפורסמות היא שרעיות מתוקף תפקידן נבונות הן בדרכי העולם, מחוברות לקרקע ויודעות לפעמים להאיר אותנו באור מטופש - לטובתנו כמובן. ואם הביטוי "שיגיונות הנשיא" נשמע בוטה וגס רוח, נסייג ונסביר מיד: במובן החיובי של המילה! מתוך הערכה כנה והשתתפות.
יואיל נא הנשיא להתייחס לנושא. ואם השאלה איננה במקום, אני לוקח את הדברים בחזרה, כן? ואם השאלה במקום אבל התשובה לא במקום, גם את זה נקבל כמובן בהבנה.
גדעון
שאלות יפות. במקום להשיב לך בעצמי החלטתי לראיין את רעיית הנשיא לכדורסלע-האתר באופן חסר תקדים ובגילוי לב, על חשבון זמן השינה שלה ובין הניג'וסים הליליים של תומרינגו סטאר שהולכים ומחריפים בזמן האחרון, בניגוד לכל היגיון. כבר היינו בסדר עם העניין הזה, מה קרה ומה גרם לנסיגה הזו מחדש, לעזאזל?
כמה שנים קיים כדורסלע?
"ארבע, חמש" (התשובה המדויקת: מאז 15.5.2006).
מה כותרת המשנה שצמודה ללוגו של האתר?
"לא יודעת" ("אף מלה על קשטן וגרנט").
איך היית מגדירה את מהותו של האתר?
"הבעת דעה על הנעשה בעולם הספורט, בעיקר בכדורסל".
איזה לינקים ומדורים מופיעים באתר ומוכרים לך?
"התרגיל של גיל", "סיפרה בסלע", "הספרים".
מתי נכנסת בפעם האחרונה לכדורסלע?
"בערך לפני שבועיים. רציתי להראות למישהי שעובדת איתי מה אתה עושה, ולמעשה חיפשתי צילום שלך".
ומתי היתה הפעם שלפני כן?
"הרבה זמן, לא זוכרת".
מתי קראת אייטם שלם?
"לא זוכרת".
מי כותב באתר מלבדי על בסיס קבוע, בתדירות כזו או אחרת?
"גיל ושחר ולפעמים גם איתי, לא?".
כמה זמן אני משקיע באתר ביום?
"שעה, שעה וחצי נטו" (יותר, יותר).
כמה כסף עולה להחזיק את האתר מדי חודש?
"לא יודעת כמה בחודש, מעריכה שכמה אלפים מדי שנה".
וכמה הושקע באתר מאז היווסדו, כולל הקמה, הוספת לינקים חדשים ותחזוקה שוטפת?
"אולי עשרים אלף שקל?".
תעלי, תעלי. ונניח שהמספר הוא 20 אלף, את חיה בשלום עם העובדה שהכסף יוצא מכיסך?
"הייתי כמובן מעדיפה שהאתר גם יכניס כסף ולא רק יוציא, אבל אם זה המקום שלך להתבטא בדרך שאתה אוהב - אני מפרגנת. עדיף שאני לא אדע כמה כסף זה עלה עד היום. אני יודעת שגם השקעת בקניית חולצות וחילקת בחינם לקוראים. חיה עם זה בשלום, כן. לא מציקה ולא נכנסת לוורידים. כל עוד זה לא פוגע ואם זה מה שעושה לך טוב – לך על זה".
שמעת ממישהו דברים על האתר?
"שמעתי בעבודה על דברים שכתבת, אבל אני לא יודעת אם זה בכדורסלע או במקומות אחרים. וישנם אחרים, לעומת זאת, שלא ידעו שיש אתר כזה כאשר סיפרתי להם".
את מתעניינת בכדורסל?
"שמחה בניצחונות של גיל, אבל לא ממש מתעניינת. מתעניינת באמת רק כשהבן שלי משחק".
ביטויים מוכרים מתוך כדורסלע את יודעת?
"נשיאות הסיפרה", "חביב הסיפרה", נשיא הסיפרה" (טוב, זה משנים קודמות, את יאאא אולוהייים, פייייי קיבינימט, נשבר הזובון ואחרים היא לא מכירה ואולי טוב שכך).
זהו, גדעון. קיבלת ראיון נדיר עם רעיית הנשיא, ודבריה הם התשובה הטובה ביותר לשאלותיך יש להניח, ואף להניח יש.
ועד כאן להפעם.
בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד. |
| |
|
|
|
|
|
|
|
