כה אמר רן בורוכוב-סוקולוב:

ובכן, עלה דיון מלומד למחצה השבוע בעניין ארז חתולים.

ארז חתולים, לכל מי שאינו יודע (כמוני, למשל, עד לפני שבע דקות מטכ"ליות) הוא השם בפי אוהדי אוסישקין לחבר ארז כץ. בהזדמנות אתם מוזמנים להציץ כאן ולחכות לרגע ב ישובו אנשי המכה של הכדורסל, חוץ ממלחה, הגארדן ועוד כמה, לליגת העל.

אבל נעזוב את האדומים וגם את שפתם המעניינת.

בכותרות לרגע היה כץ, בשל המשרוקית שלא שרקה במשחק מול ירושלים, ועל השיפוט שם כתב כבר גדול שופטי כדורסלע, סר ש. בכבודו ובעצמו, והשמיע החבר אלדד אקוניס בראיון רדיופוני המובא בזה האתר.

לטעמי, לא היה שם פאול כלל וכלל אבל נעזוב זה.

אני הרהרתי לי, כי מאז פרישת היונה, כץ הוא גדול שומרי ארצנו. אוסיף ואומר, כי ייתכן שבין הגארדים, כץ הוא גדול השומרים שהיו כאן, מבין ילידי ישראל, כמובן. סימס ושארפ לא נספרים לצורך העניין.

נכון שאני מהדור שלא ידע את איתמר מרזל ושות', אבל ככל שאני זוכר, החל מאי שם בשנות השמונים, שומר כזה אני לא זוכר. היו קרציות-עלוקות מהזן של עמי נאווי, אבל אלו מטרתם היתה בעיקר לתת חמש עבירות תמורת שתי טכניות ואבדן הכרה/תחושת מציאות אצל היריב.

זכורני גם את החברים ליאור RDT, את דניאל האבא, את גודס טרום הפציעה ואת יובל אשכנזי צחור השיער. ובכל זאת, ועכשיו תגיע השוואה מורכבת, כץ מזכיר לי במשהו את ברוס בואן, מינוס הקונג פו.

פירוט טכני: עבודת רגליים מהירה - יש.

תת סעיף לנ"ל, עפר שלח מאוד, אבל מאוד, אוהב להשתמש במונח תנועה ליטראלית, יעני על הצד. אז גם זה יש למר חתולים.

גוף חסון - יש. רובו אגב פרי עבודה קשה בחדר כושר, מונח זר לבחורינו האמיצים לרוב. לא חדר הכושר, אלא עבודה קשה.

נחישות בהגנה - יש ויש. לא מרים דגל לבן מול כל זר חולף. ידיים כן, לשם שינוי.

לא אוכל הטעיות - חשוב חשוב. יש נטייה סופר-מוגזמת להאדיר שחקנים שמרביצים איזה גג- שניים במשחק. ברם, רבים משחקני הגנה היותר טובים כלל לא נכנסים לעייסק הזה. קבלו למשל את קוז'יקרו קיר-בטון. לא חוסם. נלך עוד יותר רחוק - היונה הצחורה לא היה בעניין כלל וכלל.

מטרת שחקן ההגנה היא להציק ליריב ולהפוך את זריקותיו קשות ככל האפשר. חטיפות על הדרך, מעולה. גג נאה, גם. אבל חטיפה וחסימה הם הימור. לא פעם אתה חוטף סל בגלל ניסיון כושל לאחד מהשניים.

ובזה כץ ממש טוב, לא מנסה כשלא צריך. וכשצריך, מצליח באחוזים טובים.

אמרתי ברוס בואן, והתכוונתי. המנוול ההוא היה מלך בלא לאכול הטעיות ושאר שטויות, לא של קובי ולא של בני אנוש.

גם לא ממש היה מסוגל לקפוץ בסוף ימיו. אבל הזיז את הגוף והידיים למקום, לא ויתר לכל אורך ההתקפה, בקיצור- ברוס בואן. וגם למנוול הראשי הלזה, ממוצע חטיפות וחסימות נמוך למדי.

האיש, ארז כץ להזכיר למי שאיבד אותי בדרך, שחקן הגנה תענוגות אקסטרה דה לקס.

הבעיה היא הצד השני של המגרש. כיצד נסבול זאת? לנשיא פתרונים.

ומאיפה בא החתולים, מישהו יכול להסביר?

וכה אמר נשיא הסיפרה:

נתינים יקרים, בני העם, רבותי וגבירותי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים):

ובכן כי כן, מאחר שהחבר בורוכוב-כצוב כבר התלבש התלבשות אמיצה ביותר על הצד ההגנתי של האיש אשר לשמו התכנסנו, אין זאת כי עלי לומר דברים שונים ואחרים, שזה פחות או יותר אותו דבר, כן?

ריישית כל, כפי שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, כץ הוא עלם חמודות. קצת קשה לראות את זה מבעד לגוף החסון שבנה עם השנים, וג'ל בחרותו נעלם לטובת תספורת מקוצצת – הגרסה המועדפת בגוש דן יען כי לחות מחרידה גרה פה רוב ימות השנה. ובכל זאת, בחור הגון, ראש טוב על הכתפיים, איש ספר וידע, רהוט בהחלט, לדבריו נשמח להאזין בכל עת.

שיינית, האיש אמנם משרטט זובון בולט ומודגש על כל מה שקשור בצורך האובססיבי של שחקנים רבים לקלוע נקודות ולפאר את האגו, אבל הבה נרעישה ונאמר גם זאת: בארסנל שלו, צד שמאל, מגירה שביעית מימין
בשורה השנייה מלמטה, מתחבאת גם צ'אקה נאה במאני טיים. אכן כי כן, כץ פיתח לעצמו בעונות האחרונות אפשרות להכות את היריבה בלחי חמור ובסנוורים עם בומבה לתפארה כשהוא פנוי לזריקה. פחות חושש לזרוק מפעם. לוקח אותה גם תחת לחץ השעון. גם בדקה האחרונה. גם בעשר השניות האחרונות. התבגר. וקולע.

מעטים אולי זוכרים, כי בחצי גמר הפיינל פור של ליגת קזינו עמדה בני השרון מרחק שלשה כצית אחת מהדחת מכבי ת"א מהתואר. לא נכנס אמנם, אבל כץ עשה במשחק ההוא פעולות רבות נכונות, בחירת זריקת טובה, החלטות שמקורן בכושר מנהיגות ועם קצת מזל הכדור המסתובב ההוא היה אין-אין במקום אין-אאוט. לא נכחיש זאת.

בו זמנית יש לציין ולציין יש בהקשר זה, כי ראש שבט האפרים, אשר מלך אז בבני השרון והפליא לעשות, אמר באחד הראיונות ואני מצטט בערך: "באימונים אנחנו קוראים לו ג'מצ'י, הוא קולע כמוהו". בקיצור, פיתח ידית.

אתקשה להכחיש גם זאת: אני אוהב את הביטחון העצמי שהוא מראה במגרש. את הכדרור הבוטח רוב הזמן. את היכולת להציל כדור חשוב, להשתטח על לוס-בול, לדבר עם השופטים בסבר פנים יפות או למטה מזה אם צריך, כשמדובר בכדור מחלוקת של משחק שלם. בהחלט הייתי רוצה שחקן כזה בקבוצה שלי, גם אם הוא קלע 3 נקודות ב-30 דקות לפעמים ולא עושה שום דבר ממשי. זה קורה, אבל זה משתלם בטווח הארוך. הוא יחזיר ויפצה.

ריבאונדר בחסד הינו, להערכתי, ביחד לתפקיד לגובה. יש לו אף לעניין. מחכה לכדור, אורב לו, מפנה לו מקום, ולא רץ למעלה ושאחרים ישברו את הראש. לאיש יש אחריות. זב חוטם הוא לא.

עם זאת ועל אף הדברים, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שנבחרת ישראל כבר מאחוריו, אלא אם כן הוא מעוניין להיות מין דריק שארפ כזה, שמגיע על תקן משק מוטיבציה ומורה דרך, ולא ממש משחק. ספק אם יסכים. בכל זאת, יש כבר דור חדש של רכזים חדשים כאן. מוכשרים יותר, טובים יותר וצעירים יותר וכץ – מה אתם יודעים – עוד לא מצא את האחת שלו להזדקן איתה. בואו ניתן לו את הקיצים, לכץ, למען עיסוק מוגבר בעניינים האלה. אם זה לא עובד כאן, תמיד אפשר לחזור להרי ירושלים ולגדל שיער. הלחות שם סבירה.

ובאשר לשחקן ההגנה הטוב מבין הגארדים הפעילים? אה-בה-ציגלה-מה, לא יודע. אולי. כן, נו, שיהיה. יכול לשמור על אחדים, שתיימים, שלושים. מגוון. משתדל, נלחם על מיקום, מלכלך את הידיים. נותן את הנשמה. זה חשוב. בסופו של דבר, אם מתפלק לו איזה אייר-בול מביך, הרי צריך לחפות על זה איכשהו, לא? ומתפלקות לו זריקות כאלה לא פעם, אז יש הרבה חובות להחזיר לקבוצה ולקהל. ואכן, גם זאת יש לומר: לעיתים, במיוחד אחרי הפגזת הקרש, אינני יודע לאן לנקז מעצמי הבושה. כל עוד הוא חי עם זה בשלום, אפרגן לו. גם זה סוג של יכולת שיש להתאמן עליה ולהפוך מיומן.

כאן, בלי קשר לכלום, ובעיקר כי אין לי כוח להקדיש אייטמון שלם לעניין, הנה שיר מנג'ס להפליא שרץ כבר כמה וכמה (וכמה!) חודשים ששמעתי עכשיו ב-99fm, שלאט ובהתמדה הופכת להיות תחנת הרדיו הכי טובה בסביבה כמו שאומר הג'ינגל, וממש בלי קשר לתוכנית הספורט, כן?

מוזיקה, מוזיקה מקפיצה בגבולות הטעם הטוב במכונית. זה כל הסיפור, זה כל מה שצריך. ומעבר לזה, כל שלשה של ארז כץ היא בונוס.

אהה: ארז חתולים, נו, בורוכוב. מה לא ברור?

Katz = cats. הבן אדם שורט.