מישהו במדור הספורט של העיתון שהיתה לו מדינה חיבר כותרת משנה למשחק בין מכבי חיפה לבין בני השרון ובו הגדיר את בני השרון "מסכנה".

יש להניח ואף להניח יש, שאלדד אקוניס, שכל כך כעס בשבוע שעבר על החלטות שיפוט בהפסד להפועל ירושלים, לקח ללב את ההגדרה הזו. איך הוא עצמו אמר, פחות או יותר, אחרי ההפסד לירושלים? "אתה בא, נותן הכל, מתאמן, עובד קשה ובסוף שודדים אותך ואתה נשאר מתוסכל".

אני יוצא מהנחה שמאוד לא נעים לעבוד קשה, לנסות, לשנות, להחתים, להתאמן, לשחק, להתאמץ, ובסוף מישהו חסר רגש קורא לך "מסכן".

מסכן היא אחת המלים היותר קשות במילון. לא הייתי מגדיר את בני השרון כמסכנה, גם אם היה לה רבע אחד חלש מאוד וגם אם הפסידה ב-17 הפרש במשחק חוץ בחיפה.

תנו לי לספר לכם סיפור אמיתי, פרק שפורסם בספר "דאנק בפרצוף", ומביא איתו איזושהי תובנה על טקט של עיתונאים ועל איך זה מרגיש לחטוף את ה"מסכן" הזה ישר בפנים.

אולי כבר פרסמתי אותו בעבר גם כאן, לא זוכר, אבל זה עדיין יושב טוב ובטוח שישנם מאות נתינים ובני עם שטרם פגשו בו (פאשלה שלהם לגמרי, אגב, אם תשאלו אותי).

פרק ארוך. תתכוננו נפשית, כן? שלוש-ארבע ויוצאים לדרך, הנה הוא בא.

שנים שאני משתעשע ברעיון להעלות את הסיפור הזה על הכתב, ובכל פעם דוחה, מתקשקש ויורד מהעניין. הבוקר הזה, סתם בוקר חורפי, קריר וסגרירי כמו שאני אוהב, עושה לי סימנים שאולי היום, אולי עכשיו. ביני לבין עצמי לביניכם, נראה שהאצבעות מוכנות להקלדה והזמן בשל. ספר הכדורסל הולך ומתגבש ובפרק הזה לא תופיע אמנם אף מלה על דיאן בודירוגה או מייסיאו באסטון, אבל יש לו קשר הדוק למשחק עצמו.

פלאשבק. ינואר, 1987. השנים הראשונות בהן הכדורסל הישראלי חודר אל מתחת לעורו של העיתונאי שבדרך. עדיין חייל, אבל בגלי צה"ל. מצויד במיקרופון וטייפ רעוע כמו שרק תחנה כמו גלי צה"ל יכולה לספק, אני מכלה שעות במשחקי הליגה הבכירה. לאומית א' קראו לה אז, אני חושב, או אולי הליגה הלאומית בכדורסל. עוד לא הומצא הרעיון לכנות 'ליגת העל' אוסף של קבוצות, שחלקן מתקשות לעמוד בתקציב המינימום הנדרש.

חייל צעיר ונרגש. עולה במדרגות ונתקל באברי גלעד, יורד בהן ופוגש בדורי בן זאב. שוב עולה, רפי רשף. יורד, דן שילון. עולה, אורלי יניב. יורד, אלי ישראלי. ויואב קוטנר, ארז טל, אלכס אנסקי, נחמן שי, גיא זוהר, אילנה דיין, אבשלום קור, מיכה פרידמן. עמוק בתוך העשייה, בתוך הברנז'ה התקשורתית. התחרות בין החיילים היתה גדולה, כולם רצו להתקדם והשקיעו שעות נוספות מיוזמתם. זו לא היתה עבודה פקידותית של שמונה עד חמש.

כל אחד רצה להגיע ולהיות משהו. או מישהו. גם לעובדי רס"ר היתה הזדמנות. מאיר לחיאני, אחד מעובדי המטבח, הפך עם הזמן להיות העורך המוסיקלי של 'לא על הלוף לבדו', תכנית שירים מזרחיים פופולארית שרצה שנים. זה יכול לקרות רק בגל"צ. ורציתי גם.

אלי ישראלי, ספק אם הוא עצמו זוכר, פתח לי את הדלת. זה קרה לא הרבה אחרי שהגעתי לתחנה והסתובבתי עם רונן גורביץ', לימים מגיש שידורי NBA באמצע הלילה בערוץ הספורט. העולם קטן וזה ידוע, וגורביץ' הכיר אותי מתקופתו ככתב צעיר לפני גיוס במדור הספורט של מעריב. הוא היה אחראי על איסוף תוצאות הליגה לנוער, והדפיס את שמי בעיתון כמעט דרך קבע כקולע בולט של מכבי פתח-תקוה. כשהגעתי לגל"צ, אל מחלקת המחשב, הוא נזכר. הסתפחתי אליו בקטנות, פה ושם, על דעת עצמי ובשעות האקסטרה.

יום אחד טיפסנו במדרגות לכיוון קומת הקריינים. גורביץ' רצה לומר משהו לישראלי לקראת תוכנית הערב. פגשנו בו בקומה השלישית ואלי פנה לרונן ושאל: "מי זה?." "זה ערן סלע, בחור חדש שהגיע לא מזמן. היה שחקן כדורסל עד שנפצע," ענה גורביץ'. ישראלי, שחש נמוך לפתע, סקר את מלוא קומתי, הביט לתקרה כמחפש כוכבים לאור היום ושאל במשובה: "איפה אתה"? לא יודע מהיכן אזרתי עוז ומהיכן הגיע פרץ הספונטאניות הלא אופייני, אבל מיד הבטתי לרצפה, הפניתי מבט גם לאחור אל עקב נעליי שם חיפשתי את ישראלי ושאלתי: "ואיפה אתה?."

אלי נדלק. כנראה ששיחקתי אותה. לרגע התנערתי מהביישנות הטיפוסית, והצטיידתי באומץ קל. מה שמוגדר בסלנג הספורטיבי כחוצפה חיובית. מצאתי חן בעיניו. "צרף אותו אלינו, לצעד וחצי," אמר לגורביץ'.

'צעד וחצי' היתה אז והינה היום תכנית הכדורסל המשדרת את משחקי הליגה בשידור חי. ישראלי הגיש, איתן גרין שימש כפרשן, גורביץ' ערך, ויויאן פרץ ואודליה חוזז הפיקו. התאים לי להשתלב איכשהו, גם תפקיד מגיש הקפה נראה קוסם באותו זמן, והתעוררה רק בעיה אחת: הוא כבר נתפס בידי אחר. התלבשתי על הסטטיסטיקה, תחום פרוץ נכון לאותה תקופה, והכנסתי רגל. השקעתי, שקעתי, טבעתי, התמכרתי.

אלי ישראלי מושעה

הזמן רץ. גורביץ' עמד על סף שחרור. תפקיד עורך התכנית יועד לי, ובינתיים חלקתי אותו עם דוד לביא. לא עבר זמן רב והלם התפשט במסדרונות הצרים של הבניין ביפו. במהדורות החדשות דווח, שישראלי הושעה מכל תפקיד בגל"צ לאחר שנמצא משתמש בסמים. זמן קצר לאחר מכן הודיע גרין, כי הוא עוזב את תכנית הכדורסל מיוזמתו. ישראלי היה חבר טוב שלו והוא זה שצירף את גרין לתכנית. 'אם אלי איננו גם אני לא כאן', אמר הפרשן. ימים ספורים לפני שידור התכנית הקרובה לא היה צוות שיגיש אותה. מה עושים?

לשכת מפקד התחנה שכנה בקומה האחרונה. נחמן שי, המפקד בשבילכם, זימן אותי אליו לשיחה קצרה. "אני ממנה את גיא זוהר למחליפו של ישראלי, תאתר במהירות פרשן כדורסל שיחליף את גרין. התכנית חייבת להימשך כרגיל," קבע. "יש לך עדיפויות?," שאלתי. "תבחר בעצמך," העניק לי יד חופשית.

הלכתי על עפר שלח, שכתב אז במעריב וסיקר את מכבי ת"א וNBA-. כקורא מן השורה אבחנתי בכתיבה שלו קווים מרעננים ומקצועיים, שלא מצאתי אצל אחרים באותה תקופה. יזמתי שיחת טלפון, שלח החליט לנסות והצטרף לראשונה לשידורי התכנית. ומאז, כידוע, הופיע כמעט בכל תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה בארץ והפך לבר-סמכא בענייני כדורסל. הבעיה צצה דווקא בעמדת המגיש, היה לא פשוט להתרגל לגיא זוהר כמחליפו של ישראלי. הוא היה יבש מאוד, לפעמים ציני מדי והתקשיתי להאמין שהוא באמת מתעניין בתכנים של 'צעד וחצי'. הוא נהג לקטוע את דברי השדרים ב-"דקה, תוצאה" תמציתי ומעצבן עד מאוד, ולא הצליח להיפטר מלפסוסים מיותרים. נראה שהרגיש לא בנוח אחרי שנזרק לאזור מחייה לא טבעי עבורו. עם הזמן זוהר השתפר, והחל להעלות חיוך תוך כדי שידור. האיש נקלט, סוף-סוף הרגיש כמו בבית. ושלח היה מצוין מהרגע הראשון.

וככה רצנו, השתפשפנו והפכתי במהירות לגל"צניק לכל דבר. ואז החליט מי שהחליט לקיים משחק כדורסל חגיגי בין נבחרת גל"צ לנבחרת חברי הכנסת, שכל הכנסותיו למען קרן ליבי. אולם אוניברסיטת תל-אביב נקבע לארח אותו והתקשורת, וגל"צ בתוכה, כמובן, החלה לפמפם את המשחק המדובר. אחר כך התברר שזה עבד, האולם היה מלא באלפיים איש. יותר מכל משחק ליגה ממוצע בליגת העל העכשווית.

אבל רגע, לאט לאט. המשחק עוד רחוק מלצאת לפועל בשלב הזה. הסיפור הגדול מבחינתי החל כשנחמן שי, שוב הוא, פנה אלי, שוב אני, כדי להקים לגל"צ נבחרת כדורסל. ואני, ילד צעיר, אמרתי או.קיי, אין בעיה. שי רצה שזו תהיה נבחרת שתורכב משמות מפורסמים שימשכו קהל לאולם, בתוספת שניים-שלושה חבר'ה צעירים כדי שיהיה לנו גם סיכוי לקלוע סל. שלא לדבר על הזדמנות ממשית לניצחון.

שמח וטוב לב, כמו כיפה אדומה לפחות בצאתה אל סבתה בלב היער, החלתי ללקט פטריות בין חדרי גל"צ השונים. ניגשתי אל גדולי אומה ושועי רדיו כמו רפי רשף, דן שילון, דורי בן זאב ואחרים, וכולם הסכימו בכיף. גם יוסי עוזרד, שהגיש את '15 קטנות', תוכנית צבאית יומית ומיתולוגית, היה שם. וגם יוסי עבאדי, לימים עורך דין. שמות פחות מוכרים, אבל בעלי משקל, כובד ונפח בגלי צה"ל של אותה תקופה. שמחתי לקבל את הסכמתה של מרב מיכאלי לעניין, ואת זו של אבשלום קור. סגרתי גם עם אורן רוזנשטיין (איפה הוא היום?), כדי שיהיה לי למי למסור אחרי הריבאונדים שאקח מעל ראשי גמדי הכנסת.

רפי רשף בהלוויה, לדן שילון כואבת הברך

יותר ויותר פרטים החלו להתבהר. נקבע שארז טל יהיה מנחה הערב, שי החליט שגם הוא רוצה לקחת חלק במשחק כשחקן פעיל, וחיים רמון אישר השתתפותו בנבחרת הח"כים והטיל עלינו מורא מאחר שהיה ידוע כשחקן פעיל ברמת השרון מליגה ג', שם שיחק בהצטיינות רבה. עוד נודע, שהמשחק יצולם עבור הטלוויזיה ויסוקר בידי כתבים מהעיתונות הכתובה. לחץ החל להיווצר ככל שהתקרב המועד.

שי הציע, או שמא היה זה ג'וק שלי, שכדאי לקיים אימון אחד באולם המשחק. סתם ככה, להיכרות. שאנשים ירגישו קצת כדור, שניצור איזושהי אחווה קבוצתית רגע לפני, שנבדוק אם החבר'ה פוגעים בחישוק. שוריין מועד פנוי והחלתי את המסלול הקבוע בין הקומות כדי לעדכן את האנשים.

ובעודי מטייל במסדרונות ובין האולפנים, התנפלה עלי במלוא עוזה מגמה מדאיגה. רפי רשף, שישב עם חבורת מפיקיו בחדר בו הכינו את 'נכון לעכשיו' האגדית, דיווח בפניי על השתתפותו הצפויה בלוויה של סבתו בדיוק במועד האימון. דורי בן זאב נשבע שבדיוק באותו זמן יש לו תור לרופא השיניים. דן שילון הודיע על כאבים בברך שימנעו ממנו, ככל הנראה ועד רמת ודאות כמעט מוחלטת, לקחת חלק באימון. והיה עוד אחד, אולי שניים, שמרחו אותי בתירוצים מוזרים. ריח לא טוב התפשט באוויר. ריח תחבולה שנרקמת מעל ראשי.

ברגע הראשון לא ירדתי לעומק העניין. במקרה הטוב לא יגיעו לאימון, הנחתי. לא נורא, נסתדר. הכי חשוב שיגיעו למשחק עצמו. ואז כמעט נחנקתי: רגע, ומה יהיה אם לא יגיעו גם למשחק? רק זה חסר לי, הולך להיות פה בלאגן נוראי. אני מרגיש את זה קורה על אפי, על חמתי ועל אחריותי המלאה.

במצב רוח שפוף משהו המשכתי במסע הטיולים. קור היה סימפטי וקשוב ואישר את השתתפותו הן באימון והן במשחק עצמו. הוא היה הראשון לעשות זאת. מיכאלי אמרה שתגיע כנראה, ואם לא תתייצב לאימון תהיה בוודאות במשחק. הנה, הסגל מתחיל להתגבש, עכשיו חסר רק לבנות איזשהו תרגיל לקלעים, שייצאו מחסימה וישתחררו לקליעה חופשית.

חרם על אבשלום קור

מפקד התחנה כינס ישיבה מיוחדת לקראת המשחק. הגיעו מספר בעלי תפקיד ובאיזשהו שלב ביקש שי שאקריא לו את סגל הנבחרת. כשסיימתי קם עוזרד ושאל: "מה, אבשלום קור בכל זאת בקבוצה?". עניתי שהוא מעוניין לשחק, ושאלתי מה לא בסדר בזה.

עוזרד ביקש לצאת מהחדר וסימן לי לבוא בעקבותיו. הוא דאג לקטוע את הרהוריי האופטימיים עד לאותו רגע והסביר, שמתבשל חרם על המשחק עד כדי אי-התייצבות של מרבית המוזמנים. "כל עוד אבשלום קור בקבוצה, אף אחד לא יבוא למשחק. לא דן שילון, לא רפי רשף, לא אני, לא יוסי עבאדי, לא דורי בן זאב, אף אחד".

"למה?," הייתי מבולבל לגמרי.

וכאן יצא עוזרד לנאום ארוך, שהיה אמור לתמצת תולדותיו של סכסוך ארוך בין בכירי גלי צה"ל לבין מר קור היקר. מחלוקת קשה ששורשיה נעוצים עוד בתקופת מלחמת לבנון. אני לא מעוניין לעוות את הפרטים או לגרום עוול מיותר כי הזיכרון, יו נואו, כבר לא מה שהיה פעם, אבל בגדול דובר על כעס רב כלפי קור שישב בתחנה החמימה ביפו ושידר כהנה וכהנה דברי ביקורת, בעוד מיטב החבר'ה האמיצים שידרו מקו האש וסיכנו את חייהם.

"ולכן," אמר עוזרד, "כל עוד אבשלום בקבוצה אנחנו לא נשחק."

"מאיפה בדיוק אני אמור לדעת את כל הסיפור הזה"?, לקחתי את זה אישית.

"אתה אמנם לא אמור לדעת ואף אחד גם לא מאשים אותך, אבל כדאי שתיקח את זה בחשבון לקראת המשחק. אנחנו לא נגיע. אתה יכול לומר את זה לאבשלום וגם לנחמן. אני הולך," אמר ועמד במילתו. הלך, והשאיר אותי שם לבד מול דלת לשכת המפקד הסגורה.

דחפתי אותה באיטיות פנימה ונכנסתי לחדר. "עוזרד אומר, שכל עוד אבשלום קור בקבוצה הוא ואנשים נוספים מחרימים את המשחק," אמרתי לנחמן שי.

"אני אטפל בזה," אמר המפקד, "תמשיך בהכנות כרגיל," הורה.

מה עושים, מה עושים. ירדתי לקומת הקרקע, שם הקליט קור באולפן צדדי את פינתו היומית. נגשתי אליו בסוג של דחילו ורחימו. ביראת כבוד, באמת. בעדינות הסברתי לו את המצב. אולי אפילו קיוויתי לשמוע ממנו הודעת פרישה יזומה, שתפתור את כל הבעיות. קור הקשיב וחזר על דבריו הקודמים. הוא בפנים, לא מתכוון לוותר וממש לא מעניין אותו מי ישחק לצידו. מצד אחד, שום דבר לא השתנה וצפיתי המשך מהומה. מצד שני, קור גבוה ואם יוריד שני ריבאונדים במשחק עשינו את שלנו, הוא כשחקן ואני כמרכיב הסגל.

במקביל, עבד נחמן שי על תוכנית פיוס. הדבר האחרון שהתאים לו היה דליפה של הסיפור החוצה, ופרסום בעיתונים על אודות יחסים רעועים בין בכירי גלי צה"ל. התקשיתי להאמין כששמעתי על רעיון לפשרה שתאפשר את השתתפות קור במשחק החגיגי, חרף התנגדות שלל מתנגדיו מבית. על פי הרעיון שהועלה, במהלך החימום וכמובן במשחק עצמו לא יתקיים כל מגע בין הצדדים. שימו לב לזה: יריביו לא היו מוכנים למסור לו כדור, ולא לקבל ממנו כדור. לא בחימום ולא במשחק, שלא לדבר על החלפת דברים תוך כדי משחק. לא משפט, אפילו לא מלה. הגנון של נחמה, לא להאמין. איזה סיפור, הא? איכשהו, קור לא שותף בסופו של דבר. היה לי קצת עצוב בשבילו.

גג מדהים על נשיא המדינה

שלושה בפברואר 1987. תזמורת כלי הנשיפה של עיריית תל-אביב וארז טל, מנחה הערב, קיבלו את פני אלפיים הצופים ביציעים. הרס"ר האגדי בדוסה הסתובב במדיו ההדורים, ולצידו דמויות בלתי נשכחות אחרות מהווי התחנה כמו קצינת הניהול שלומית, קצין הרכב שלמה, רס"ר המטבח ז'אן קלוד והדוברת בתיה שושני. ליהיא, זו שיאיר קורא לה היום זוגתי שתחיה בטוריו האישיים, היתה אז צלמת 'במחנה' ודפקה שוטים מכל הזוויות. מיכאלי, עד כמה שאני זוכר, שידרה את המשחק בגל"צ יחד עם גדי חיטמן, כתבנו לענייני ערבים, ומייק קרנון ודובי גל היו הצוות שהתאסף בעמדה מאולתרת למען הפקה טלוויזיונית של אולפני קליק-קלאק ברמלה שהפיקו קלטת וידיאו מהאירוע. וואלה, אולפני קליק-קלאק.

מתברר, שהיה לי הכבוד לשחק כדורסל מול מי שיהפוך לימים לנשיא המדינה ואפילו לתת לו גג. משה קצב היה אז עדיין שר, החבר הבכיר ביותר בהרכב שהעמידה נבחרת הח"כים. טל הציג אותו כ-דה בוצ'ר, האיש שמבצע חמש עבירות בדקה. הוא הכריז גם בשמות שאר השחקנים: מיכה 'ארואסטי' רייסר, שנפטר בינתיים, דוד מגן-תוקף, דדי 'קנדי' צוקר (זריז ככספית ומנתר כקיפוד כהגדרת טל), חיים 'מג'יק' רמון, דן תיכון, פנחס גולדשטיין, רן כהן ובני שליטא.

"תוציא לי את הגבוה הזה"

חימום. שילון התייצב למשחק עם מכנסי התעמלות שדמו יותר לתחתונים. אין לי מושג מאיפה שאב אז אומץ להופיע ככה. ברקע, במערכת הכריזה, הריץ ארז טל ג'ינגלים ואינסרטים של גלי צה"ל בזה אחר זה, ובעיקר 'ערב טוב, דן', בקולה הענוג של יעל דן, שהגישה איתו מדי יום את 'ערב טוב ישראל' האחת והיחידה. הקבוצות החליפו תשורות, טל כבר התפנה לפתוח את המשחק אלא שאז ניגש אליו רמון, קפטן-שחקן-מאמן נבחרת הכנסת, והיפנה את תשומת ליבו לקיומי התמוה-מבחינתו על המגרש.

"כן, מה?", אמר טל והיפנה את המיקרופון לרמון.

"תוציא לי את הגבוה הזה, הוא לא היה בתוכנית," הפתיע רמון מול אולם ומלואו.

"ערן? הוא חדש בגלי צה"ל, הוא במחשב," ענה טל אינסטינקטיבית.

"הוא לא עיתונאי," הפציץ רמון, "בפעם הבאה נביא לכם את משמר הכנסת ונגמור עליכם, תיזהר." רמון אולי צחק, אבל התכוון ברצינות. הטכנאים מני ציפל וענת ברנס שנכללו בסגל לא הפריעו לו, אבל מישהו בגובה 2.03 מ' על המגרש, עם עבר-קרוב לא רע בכלל עד לפציעה, לא התאים לרמון. גם מתקן באורך ארבעים סנטימטר שהורכב על הברך המנותחת שלי לא העניק הנחות. רמון התעקש.

ארז היה צריך לאלתר משהו. "אם מצבכם יהיה אפילו יותר גרוע ממה שאנחנו חשבנו, אז נוציא אותו במחצית," אמר. רמון הסכים, ז'אן קלוד העניק חמש מנות קרב לשלמה הלל, מתנת גל"צ לכנסת, והמשחק יצא לדרך. די המום מההתפתחות האחרונה וטרי לגמרי בתחנה, ישבתי בצד על הרצפה, אפילו לא על הספסל. שהרי יש דרג ויש זרג, ואין מצב שדורי בן זאב יישב על הרצפה ואני על הספסל, כן?

חמישיות. גל"צ פתחה עם שי, שילון, רשף, ירון וילנסקי ויותם יקיר, ראש מערכת החדשות. ארבעה ממושקפים בחמישייה אחת, זה עוד לא קרה. הכנסת עם רמון, צוקר, גולדשטיין, קצב ורייסר. יו"ר קרן לב"י, מנחם סבידור, הגיח אל עיגול האמצע והקפיץ את הג'אמפ מול שני העבדייאתים, רמון ושילון.

כדור ראשון של גל"צ הולך לשילון, אייר-בול. רייסר מחזיר אייר-בול משלו. רשף מחטיא לגל"צ מהצד השני, רמון על הריבאונד הולך קוסט-טו-קוסט וסוחט עבירה משילון. ראשונה בחוץ, שנייה בפנים. 1-0 לח"כים וקרנון מתמוגג בשידור: "דבר אחד כבר בטוח, המשחק הזה לא יסתיים באפס-אפס".

עוד שני אייר-בולים לשילון הדומיננטי בהתקפות הבאות, ואחר-כך משהו שעוד לא ראיתם. וילנסקי חטף כדור, כדרר וכדרר לאורך מגרש שלם וכשהגיע לצעד וחצי לבד מול הסל התבלבלו לו הרגליים והכדור חמק מבין ידיו החוצה. הקהל התפוצץ מצחוק.

חיים רמון משליט טרור במגרש

שדרי הקווים היו ערב-טוב-גיא-פינס, כתב ועורך בידור כבר אז, ירון קולס, הכתב הכלכלי של התחנה וירון מיכאלי, שתמיד נמצא בכל מקום ולימים יהיה דובר המשלחת הישראלית האולימפית לאתונה 2004. המעודדות של הפועל חולון בצהוב-כחול עשו שמח לצלילי שיר הנושא מ-פלאשדאנס (שיז א מיניאק, מייייניאק און דה פלור) וכשחודש המשחק הכנסת כבר הובילה 6-2 מסל באמת גדול, ברמה העקרונית ובאופן יחסי, של רמון, האיש הבלתי עציר של נבחרת הכנסת.

המשחק חולק לשתי מחציות בנות עשר דקות כל אחת. גל"צ נראתה רע ואיתן גרין, המאמן, החליט לבצע שינוי כללי בהרכב על המגרש. הוא זרק החוצה ארבעה בכירים והכניס בזה אחר זה את רוזנשטיין, הטכנאית ברנס, אותי ואת עצמו. קרנון השתנק בשידור: "ועכשיו, רבותי, שימו לב, ערן סלע, 2.03, עולה למגרש. כולם אומרים לי שהוא שחקן. עכשיו, ארבע דקות לפני המחצית, תהיה לגל"צ הזדמנות ממשית להשוות." מפה לשם, עוד לא זזנו, ברנס חוטפת כדור, הולכת עד לסל ו-6-4. עוד לא הספקתי לנשום, וכבר שינוי חיובי בקבוצה.

רמון התעקש, סחט עוד עבירה ודייק פעמיים, 8-4. חטיפה שלי, כדור ארוך לרוזנשטיין על פני המגרש למתפרצת ורק שתיים הפרש לח"כים. אלא שהייתי כל כך נרגש ומלא אדרנלין, שרצתי בעקבות המסירה אחרי רוזנשטיין ונתליתי על הטבעת כמו איזה היי-סקול בוי. דוד דגן וראובן וירובניק, בכירי השופטים בכדורסל הישראלי, שרקו עבירה טכנית ורמון החטיא פעמיים מהקו. אולי בגלל ארז טל שהפריע לו עם פעלולים טכניים שהקפיצו את הקהל, וגם את הכדורים החוצה.

הסקאוטים ביציע רשמו שלוש נקודות שלי, כולן מקו העונשין, שתי חטיפות, שני ריבאונדים, שני אסיסטים, אייר-בול מביך עד עפר מקו העונשין, גג על קצב וחסימה נקייה על רמון, שדגן התעקש להגדיר כעבירה. התוצאה התהפכה ואחרי ריצה של 11-4 מהחילופים ההמוניים שהגה איתן גרין, הובלנו 13-10 במחצית. השני-מטר-אימפקט אכן עבד, כפי שרמון צפה.

במחצית התקיימו תחרויות שלשות והטבעות עם מיטב השמות של אותה תקופה. עדי גורדון האלמותי, חיים זלוטיקמן האלילי, מיקי ברקוביץ' שקיבל הכי הרבה תשואות מהיציעים, שמוליק זיסמן, אור גורן, גל קנז, מארק סימפסון מבית"ר תל-אביב, הרולד קילינג ממכבי רמת גן, ופורסט מקנזי והרמן וובסטר מאליצור רמלה. היה חזק. דובי גל ליווה את התחרויות וכשהעירו לו על ששיבש את שמו של סימפסון וקרא לו סאמפסון, פנה לידית המדהימה תוצרת ארצות הברית ואמר: "מצטער, אבל זה לא נורא, מיסטר. בעברית זה סאמפסון". גורדון לקח את השלשות, קילינג הנמוך את ההטבעות.

"תכניסו את הגבוה, תכניסו את הגבוה"

כולם היו מוכנים למחצית השנייה, גם אני, ולהמשך התנופה בה סיימנו את המחצית הקודמת. ואז הגיעה הבומבה. שי ניגש אלי וסיפר, שלצערו אני לא יכול לשחק במחצית השנייה, כי חיים רמון לא מסכים וטוען שזה לא כוחות. "הוא איים עלינו שהכנסת תפסיק את ההקצבות לגלי צה"ל," אמר ובאותה נשימה הסביר שאין טעם להתווכח ולהתעקש כי רמון באמת מתכוון לכל מלה. נחמן חייך, ולי בא לבכות.

ומאחר שלא התפנה לי מקום על הספסל, השתרעתי מלוא אורכי בסמוך לו, על המשטח, נשען לאחור על המרפקים וצופה בעניין-חוסר עניין. הכנסת היו יותר טובים, אנחנו איבדנו את הראש ועשינו שטויות. זו כבר לא היתה הצגה של אדם אחד ואל רמון חברו צוקר, ורן כהן וגם דוד מגן בשלשה מדהימה ובאסיסט מאחורי הגב לרמון, שקבע 22-19 פחות משלוש דקות לסיום.

פתאום שמעתי צעקות מהיציע: "תכניסו את הגבוה, תכניסו את הגבוה." אף אחד מסביב לא ממש הבין מדוע נשכחתי בסביבות הספסל, כשגלי צה"ל מתקשה כל-כך על המגרש. שום דבר לא עזר והשעון תיקתק אל קיצו. סל של איתן גרין הוריד את ההפרש לנקודה בלבד, אבל אותו גרין גם הספיק להחטיא חמש פעמים רצופות בדקה וחצי האחרונות.

השניות האחרונות היו סטייל NBA: עשר לסיום, עדיין פיגור בנקודה, החטיא רוזנשטיין שתי זריקות עונשין ותפס את הראש. חבר הכנסת פנחס גולדשטיין, שהקפיד לציין בכל הזדמנות שהוא גם יושב ראש ועדת הספורט, החטיא בצד השני. גרין השתלט על הריבאונד, מסר לרוזנשטיין שסחט עבירה מרן כהן ועל השעון רק שתי שניות. רוזנשטיין היה משוכנע שמדובר בזריקות, אבל דגן פסק כדור מהצד. ניסיון של גרין עם הבאזר לא פגש כלום. הפסדנו בנקודה, 24-23.

"אפילו קארים עבדול ג'אבאר לא עזר לכם"

לא יודע כמה שקל אז רמון, אבל חברי הכנסת הצליחו להניף אותו. צלמים פרצו למגרש, עיתון 'חדשות' חילק את החלק המתאים של מהדורה מיוחדת שהוכנה מראש וכותרתו: 'הח"כים דורשים תוספת שכר בעקבות הניצחון על גלי צה"ל.' כותרת אחרת צעקה: 'נחמן שי לוזר'. רמון אמר למצלמות: "מעכנו אותם, קימטנו אותם. אנחנו יותר חזקים מהתקשורת, לפחות על המגרש." וגולדשטיין הוסיף: "זלזלתם בנו, נתנו לכם להוביל במחצית, ארז טל הפריע לנו, הבאתם אפילו את קארים עבדול ג'אבאר, ושום דבר לא עזר לכם. אל תזלזלו בכנסת. ביום השנה ה-39 לכנסת ישראל הוכחנו את כוחנו גם במישור הספורטיבי."

קארים עבדול ג'אבאר, עדיין מאוכזב, עמד בצד וצפה בהמולה. ולמחרת, במהדורה הרגילה של עיתון 'חדשות', הוקדשה כפולת האמצע למשחק ובמרכזו צילום ענק של עבדול ג'אבאר סלע נאבק על כדור חוזר בין שני גמדי כנסת. החתום על כתבת הצבע היה יעקב מאור, שם שלא שמעתי מעולם עד לאותו רגע. הוא תיאר להנאתו בכתיבה מרתקת, אין מה לומר, את הערב כולו. ושם, באחת הפסקאות הראשונות, הפסקתי לנשום.

"תכניסו את הגבוה, תכניסו את הגבוה, צעקו ביציעים", כך הוא כתב, "אבל ערן סלע שכב תשוש וחסר אונים לצד הספסל מבלי יכולת להושיע". מה????

זו היתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לקטע כזה. עיתונאים שלא בודקים, כותבים על דעת עצמם, אפילו ממציאים דברים. הייתי בהלם מהשורה הזו. אני? שוכב תשוש? רבאק, בן אדם בן 19. ממה כבר אני יכול להיות תשוש? כמה דקות שיחקתי, ארבע? איזה קטע מסריח.

אחרי השחרור עבדתי תקופה קצרה בעיתון שהוקם בעריכת אבי רצון ונקרא 'עולם הספורט'. טרי וחדש הסתובבתי בקומה שנשכרה בבניין בו פעל בעבר העיתון 'על המשמר', ויום אחד פגשתי במר מאור, שמן, משופם ומבט מאיר עיניים נשקף מעיניו. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם הוא זוכר את אותה כתבה ואת הדברים ששרבט לגבי.

"זוכר," אמר מאור.

"אבל זה בכלל לא היה נכון, תבין," אמרתי בלהט כאילו לא חלפו עידן ועידנים מאז. "הכנסת פשוט לא הסכימו שאשתתף יותר, אז למה כתבת שאני תשוש וחסר אונים מבלי יכולת להושיע"?

"מה אני זוכר, מה אני יודע", משך מאור בכתפיו, "כנראה שזה פשוט התאים לי לכתבה," אמר ובפעם השנייה בתוך שלוש שנים הותיר אותי חסר מלים.