המשחק השני בסדרת חצי גמר ליגת הנשים בין אליצור רמלה למכבי אשדוד, העלה שוב לכותרות את המושג "אחידוּת בשיפוט". צפיתי רק בחלק מהשידור בערוץ הספורט, אבל זה הספיק כדי לשמוע את הצמד מורן ברק את אביב לביא עוסק בנושא לפחות חמש או שש פעמים: למה, במצבים שנראים דומים מאוד, בוחרים השופטים פעם לשרוק ופעם לא? איך יכול להיות שקודם היה כך ועכשיו אחרת? וכו' וכו'.

אין לי שום כוונה לשטוח כאן כתב הגנה על שופטי המשחק. גם אין לי שום סיבה לעשות זאת, לאור התעלמותם המוחלטת משלוש עבירות ברורות לזכות מכבי אשדוד בשתי הדקות האחרונות, והענקת כדור חוץ לרמלה במקום לאשדוד שלוש ומשהו שניות לסיום. טעויות, שכמעט עלו לאשדוד במשחק. לעומת זאת, ההחלטה שקיבלו לא לשרוק לעבירה לזכות רמלה בפוזשן האחרון, דווקא היתה נכונה במאה אחוז, לעניות דעתי הלא קובעת. מה שמגיע, מגיע. לטוב ולרע.

דוגמה טובה (?) אחרת קיבלנו במשחק בין ריאל למכבי במדריד. אחרי שלאורך המשחק ראינו, מתחת לשני הסלים, לפחות עשרה מקרים של הורדת זקיף על גבול האִיפּוֹן ללא שום תגובה של השופטים, באה ארבע שניות לסיום השריקה לעבירה דרדל'ה לזכות אלן אנדרסון, שבדיעבד הכריעה את המשחק. לא שלא היה שם מגע שאפשר לפרשו כעבירה, בהחלט שהיה, אבל רבאק - זה כן והאחרים לא?

אז כתב הגנה על איזשהו שופט בהחלט לא, אבל כמה מלים בעניין האחידות בשיפוט דווקא כן. מניסיוני הדל, ישנן רק שתי דרכים בטוחות להשיג שיפוט אחיד לאורך משחק שלם: או ששורקים הכל, או שלא שורקים כלום. שתי האופציות, כמו שמן הסתם ניחשתם לבד, אינן מהמוצלחות, ולעולם יגררו איתן בעיות מכאן ועד הודעה חדשה.

אין מדובר כאן רק בעבירות - שבעצמן מתחלקות לכמה קטגוריות משנה: עבירות תוקף-מגן, עבירות בלתי ספורטיביות, עבירות רחוק מהכדור, עבירות טכניות, שימוש בידיים וכן הלאה. ישנם גם צעדים, שלוש שניות, הקפצה כפולה ושאר ירקות, שהם חלק בלתי נפרד מסיפור "מתי שורקים או לא שורקים מה", כמה פעמים נתקלתם, במהלך אותו משחק, בהחלטות שונות לחלוטין בסיטואציות כמעט זהות בתחומים אלה? הרבה, מן הסתם.

בכל קורס או השתלמות שעוברים שופטים, מדברים על האחידות בשיפוט, ומדגישים שחובה על כל שופט לשרוק (או לא לשרוק) בדיוק באותו אופן לאורך כל דקות המשחק ובכלל. לא אתיימר לדבר כאן בשמו של אף שופט אחר, רק בשמי: אז מדברים ומדגישים, סו וואט? לא בקטע של לעשות דווקא, חלילה, פשוט משום שאם החלטתי, ומאז ומעולם החלטתי, לפסוח על שתי האפשרויות הגרועות ביותר לטעמי - לשרוק הכל או לא לשרוק כלום - מדובר במשימה קשה ביותר, על גבול הבלתי אפשרי.

למה? כי כשופט הגבתי תמיד לגופו של עניין: נתקלתי בסיטואציה מסוימת, בתוך מיקרו-משהו של שנייה ניתחתי מה שראיתי, ואז החלטתי אם לשרוק או לא, ואם כן - מה לשרוק. זהו. שום דבר מעבר לזה. נדמה לכם שבמצב כזה יש אפשרות לעצור ולשאול את עצמך: "רגע, מה שרקתי בסיטואציה דומה לפני דקה? ובזו שקדמה לה לפני ארבע דקות וחצי? ובאותן נסיבות במשחק לפני שבועיים"? לא ממש, ואפילו ממש לא. האינסטינקט השיפוטי, אם תרצו, הוא זה שקובע.

אני רוצה להאמין, שתמיד עשיתי הכל כדי לנתח נכון כל סיטואציה וסיטואציה, מה שהוביל לכך שהרבה שריקות בהרבה משחקים הלכו באותה צורה ולאותו כיוון בחוקה, אולם אין לי שום ספק שהיו גם הרבה שלא. הלוא מספיקה זווית ראייה שונה בחצי מטר, כדי להגיע, אולי, למסקנה שונה לעומת מצבים דומים אחרים. שנאמר: סֵיְים-סֵיְים בַּאט דִיפֶרֶנט.

ברור שכל ביקורת בנושא היא לגיטימית, במיוחד בסיטואציות חריגות בחוסר אחידותן, כמו גם הציפייה משופטים להפגין אחידות של מאה אחוז בכל משחק, וגם לעומת משחקים אחרים. אבל פה ושם, אם ייצא לכם, זכרו שעם כל הכבוד לאידיאל - זה לא ממש קל לביצוע, אפילו אם זה מקצועו, תפקידו וחובתו של השופט.

ובינתיים באריזונה

לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי אי אפשר לעבור לסדר היום על מה שהתרחש אור ליום רביעי שעון ישראל בפיניקס. בלי להתפלסף יותר מדי, הנה כמה מספרים יבשים:

38, 41, 35 ו-38 כמויות הנקודות שקלעו הסאנס לפי רבעים.

בסך הכל זה יוצא 152. ספרתי.

152 זה בדיוק 55.2 יותר ממספר הנקודות הממוצע של ה-NBA העונה.

זה גם 42 יותר מהממוצע של הסאנס עצמם, שהם המובילים בקטגוריה הזו.

במהלך המשחק זרקו הסטודמאיירים 98 פעם לסל, כולל 31 פעם לשלוש, ב-56 אחוז דיוק.

ועוד לא הזכרנו 29 זריקות עונשין, מתוכן הם דייקו ב-27! בעצם, עכשיו כן הזכרנו.

שמונה שחקנים סיימו בדאבל פיגרס.

ורק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם נמצא בסיום המשחק איזה אידיוט מבין צוות המאמנים, שניגש לשחקנים בחדר ההלבשה ואמר: "אוקיי חבר'ה, לא לשכוח מחר ב-10:00 אימון קליעות"?

shaharhermelin@gmail.com