יומני היקר,

השעה עכשיו היא שלוש שלושים וחמש לפנות בוקר, שעון ישראל. אני יודע את זה בוודאות מוחלטת, משום שזו כבר הפעם הארבעים ושבע מאז שיצאתי מהבית, שאני מביט בספרות המרצדות בשעון שעל הדש-בורד, מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה בסך הכל חלום רע. אולי אני עדיין בבית, מכורבל בשמיכות, חולם על לברון, קובי, פלאש וסופרמן, משחקים שניים על שניים בחצר בית הספר שמאחורי חלון חדר השינה שלי. כמובן שלניסיונות השכנוע הללו יש סיכוי להצליח בדיוק כמו שלניו ג'רזי נטס יש סיכוי לקחת אליפות השנה. אין מנוס ואין ברירה אחרת, עליי להתמודד עם האמת המרה.

אני בדרך לשדר עוד משחק של סקרמנטו.

נשבע לך, יומני, אם אני תופס את העמרי כספי הזה, אני לא יודע מה אני עושה לו (כלומר, סביר שאחייך אליו בנימוס ואומר, בעדינות, "מה קורה, גבר? שיחקת אותה כמו גדול ב-NBA, שיחקת", אבל זו לא הנקודה כרגע). הכל בגללו. מהרגע שהקינגס בחרו בו, נחרץ גורלי לשבט, והשבט - בדמותם של הבוסים - אומר את דברו לפחות פעם בשבוע: העם רוצה כספי, אז חייבים לשדר לו כספי.

איזה רוצה כספי ואיזה נעלי אייר-ג'ורדן (איפה אתה, יא מייקל? איך הלכת ככה ותקעת אותנו עם האחים מאלוף, איך?). אם ישנם ברגע זה יותר משמונה איש, כולל שימי ריגר ובני דודים מדרגה שלישית של כספי, שמתכוונים לצפות בשידור, אני מוכן לרוץ יחף מהאולפן לארקו ארנה וחזרה. ההיגיון אומר ששידורים חוזרים של 'פסוקו של יום' ישיגו יותר רייטינג מהמשחק הזה, אבל ממתי מישהו מקשיב כאן להיגיון.

או-טו-טו אני מגיע לאולפן. הרחובות מלאים בבלייני ערב שבת, שמתחילים לעשות את דרכם הביתה, או לאן שזה לא יהיה. אם היו יודעים בדרך לאן אני נמצא, הם באמת היו משתכנעים ששתו יותר מדי. לא סתם עבודה בשבת לפנות בוקר, לא סתם שידור, אלא סקרמנטו נגד מילווקי. אתם קולטים? מילא סקרמנטו, ברירת המחדל הלאומית אבל מילווקי? מה לנו ולדבר הזה? ואני עוד משדר לבד הלילה, או הבוקר. כל הפרשנים הצליחו להתחמק איכשהו, ימח שמם.

בסדר, אז בפעם הראשונה מאז... לא יודע - בטח מאז ימי סידני מונקריף וג'וניור ברידג'מן - הבאקס הולכים לפלייאוף, ועוד עם מאזן חיובי. נכון, ברנדון ג'נינגס, ג'ון סלמונס ואנדרו בוגוט הם שחקנים מצוינים, גם איליאסובה ודלפינו נחמדים מאוד, ואפילו ג'רי סטקהאוס בן ה-87 עדיין מקרטע שם על המגרש. השורה התחתונה היא עדיין זהה: סו פאקינג וואט? את הביצה השמאלית של מי זה מזיז בדיוק? קליבלנד, לייקרס, סלטיקס, פיניקס, אורלנדו, אפילו דנבר, מיאמי, פורטלנד וסן אנטוניו - הכל הולך. מילווקי? אולי נשדר את פילדלפיה נגד מינסוטה ונסגור עניין?

יאללה, לא משנה. עבודה זו עבודה ואנחנו מקצוענים עד הסוף, אנחנו. שקט, מתחילים. בוא נראה את החמישייה של הקינגס: טייריק אוואנס האגואיסט כמובן עולה, ואיתו בנו אודריך, ספנסר הוֹז הגולם, קארל לנדרי ודנטה גרין. כספי מתחיל על הספסל. סססס-אמ-אמ-אמא של הווסטפאל הזה. על ההתחלה איבדנו לפחות ארבעה מבין שמונת הצופים. תן לילד לשחק, תן לו.

רבע ראשון, שמונה לבאקס. ברור, להם יש על מה להילחם. הקינגס כבר רוצים למקלחת והביתה. כספי רואה היום המון פרקט, האמינו לי. מהספסל יש לו נקודת תצפית מצוינת אל כל רחבי המגרש. אבל הוא, מה אכפת לו? וגם אם אכפת לו, מה אכפת לו שאכפת לו? הוא כבר עשה את שלו העונה ויכול לנוח, ומה איתי? מתי מישהו כבר ייתן לי לנוח מהשכונה הזו שנבנתה בסקרמנטו?

מה אומר ומה אגיד, יומני, קיבלתי החלטה עכשיו ומיד לחסוך לך את שאר אירועי (?) המשחק (??) הזה. האמן לי שזה רק לטובתך. אם אתה מתעקש על תקציר: רוב הזמן נתתי לשדרים האמריקאים לדבר, והתערבתי רק כשחשתי שאני ממש נרדם. הקינגס הפראיירים שוב הובילו בסיום והצליחו איכשהו להפסיד, אבל למרבה הבאסה - זה קרה רק אחרי שתי הארכות, וכשאני שוקל ברצינות לדפוק את הראש במוניטור מרוב קריזה. שבת בבוקר, אינעל העולם, תנו ללכת הביתה! ועוד במשחק שכספי מקבל רק שש-שבע דקות ולא עושה בהן כלום. הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?

בדרך החוצה מהאולפן סימנתי בטוש שחור עוד איקס גדול על לוח השנה. נותרו רק עוד עשרים וחמישה יום ושלושה עשר משחקים של הקינגס, לפני שכולנו נוכל לנשום לרווחה ולהתפנות לכדורסל אמיתי.

* הערה חשובה: כל קשר בין הנכתב כאן לבין המציאות הינו מקרי בהחלט, ולמעשה יכול היה להתקיים רק אם המטלה הכבדה של השידור האמור היתה מוטלת על כותב שורות אלו.

shaharhermelin@gmail.com