לפני אך פחות משנה, בשלהי מאי 2009, עסק כדורסלע-האתר ממושכות למדי בעוללותיו של לואיג'י למוניקה. היה זה, כאשר החליט יו"ר הדירקטוריון להציב את האיש ככוכב "ונשאלת השאלה" של אותו שבוע, עובדה שגררה גם עשרות פתרונות נכונים, אבל לא פחות מכך אי אילו תגובות נלהבות, ברכות ואיחולים מקרב לב לשופט השנוא ביותר באירופה, ולא רק מבחינת אוהדי מכבי תל אביב. הנה כאן האייטמון ההוא במלואו.

דומה שהכל כבר נאמר על האיש ועל יכולותיו לחרב כל סיכוי ליהנות ממשחק כדורסל, ולכן החלטתי הפעם, כפי שמקובל בכלי תקשורת המכבד את עצמו, לתת ללמוניקה עצמו את זכות הדיבור. מבלי לבדוק, אני מרשה לעצמי להניח שרובכם לא טרחתם להקליק על הקישור שיצר עבורכם במיוחד יו"ר הדירקטוריון באותה הזדמנות, ולקרוא את הריאיון הקצר עם למוניקה באתר פיב"א-אירופה. אי לכך ובהתאם לזאת, טרחתי ושלפתי עבורכם שני ציטוטים, המובאים כאן כלשונם, אמנם בתרגום חופשי מאנגלית, אבל מבלי שום הוצאה משום הקשר.

שאלה: מהו עבורך החלק הקשה ביותר בשיפוט?

למוניקה: היבטים רבים של השיפוט הם קשים. אני תמיד משתדל לזכור שהשופט אינו השחקן המרכזי.

שאלה: מה, מבחינת אופיו, הופך אדם לשופט טוב?

למוניקה: אתן לך שלושה שמות תואר - רגוע, צנוע וישר.

ועל כך כבר אמר פעם חכם סיני זקן (ואם לא אמר, באמת הגיע הזמן שיגיד): כאילו, דה? כלומר, חלילה לי מלהטיל דופי ביושרו ובצניעותו של למוניקה. ייתכן מאוד שלעומתו אפילו כביש הסרגל נראה כמו שביל הנחש, ושבחייו הפרטיים הוא עניו ונחבא אל הכלים כאחרון המשרתים בטירת ווינדזור, אבל "אני תמיד משתדל לזכור שהשופט אינו השחקן המרכזי"? "רגוע"? ברור, תשאלו את ניקולה וויצ'יץ' ונבן ספאחיה.

אבל האמת היא, שלמוניקה לא אשם. באמת שלא. יש כאלה שיש להם את זה עוד לפני שהתחילו את קורס השופטים הבסיסי, ויש כאלה שגם 1,000 קורסים ו-5,000 משחקים ברמות הגבוהות ביותר לא ימנעו מהם מלהיות הכי על הפנים שאפשר. לאן שייך האיטלקי אתם יודעים לבד. הוא לא אשם. אשם מי שקידם אותו למעמדו הרם והנישא, ומי שממשיך לתת לו כל שיבוץ אטרקטיבי שקיים.

לא ניכנס כאן ועכשיו לנבכי תאוריית הקשרים והכישורים, בעיקר כי אין לי זמן וחשק. עם זאת, אני מרשה לעצמי לתהות קבל עם ומקלדת - מה עובר בראשם של הממונים על השיפוט בפיב"א, יול"ב או מה שזה לא יהיה, כשהם רואים תצוגות מרהיבות כמו זו של למוניקה, מוהביץ' וקורומילאס מיום חמישי האחרון בנוקיה? האם באמת יכול להיות שיושב שם מישהו, ואומר לעצמו: "ככה בדיוק אנחנו רוצים שייראו השופטים שלנו, וככה בדיוק צריכים להתנהל משחקים ברמה הזו ובשלב הזה"? האם באמת ובתמים ישנם בעלי מקצוע, לפחות בעיני עצמם ועל פי הגדרתם, הסבורים שלמוניקה הוא שופט שראוי להיות היכן שהוא נמצא?

אם התשובה לשאלות אלו היא "לא", מעניין כמובן לדעת איך ומדוע הגיע למוניקה לפסגת השיפוט האירופאי והעולמי, ומדוע הוא עדיין שם. אם התשובה היא "כן", לא נותר לי אלא לצטט את מיסטר טי האגדי, שאמר וחזר ואמר אינספור פעמים: I pity the fool.

ועוד משהו אחד קטן על המשחק השני בסדרה עצמו. לעניות דעתי הלא קובעת, היה "עדיף" למכבי לנצח בהפרש קטן יותר, מאשר לרדת בהרגשה שההפסד במשחק הראשון היה רק תקלה רגעית בדרך הבטוחה לפריז. יכול להיות שהיה עדיף לעשות את זה קצת יותר קשה, מלהתחיל לקרוא כותרות בנוסח "הראינו לפרטיזן מי בעל הבית", "אנחנו נוסעים לעשות להם סדר בבלגרד" וכן הלאה וכן הלאה.

לא יודע מה איתכם, וכמובן שמדובר בסיפורים שונים מעולמות שונים, אבל כל פעם שמתרחש משהו כזה, אני נזכר בסדרת הגמר של ה-NBA בעונת 84'-85', וב"ממוריאל דיי מסאקר". הסלטיקס והלייקרס (אלא מי?) התמודדו באותה עונה על התואר. במשחק הראשון בסדרה, שנערך בבוסטון, קרעו הסלטיקס ללייקרס את הצורה עם 114:148. האופוריה השתלטה על הבוסטון גארדן, והעיר כולה כבר רצה לחנויות כלי-בית כדי להצטייד במטאטאים חדשים לקראת הסוויפ הצפוי. הכל, רק כדי לראות את הלייקרס חוזרים לעניינים כבר במשחק השני, ובסופו של דבר לוקחים את הסדרה כולה בשישה. פרופורציות לא הזיקו אף פעם לאף אחד. חג שמח.

shaharhermelin@gmail.com