חיפשתי איזה משהו מתוק, משהו רך ונעים, אחרי הטירוף בעיניים של צביקה שרף במתקפה חסרת התקדים שלו על רון קופמן ועל התקשורת בכלל (ראו אייטם נפרד) והגעתי ללהקה שאיכשהו עוד לא נגעתי בה.

למה לא נגעתי? אולי כי חיפשתי דברים אחרים, אולי כי נתתי לרדיו להשמיע לי שירים על פי בחירתו ולקחת את מה שנראה לי.

ומה לעשות שכבר לא כל כך משמיעים את אבבא כמו פעם?

ומה לעשות שכשצריך משהו שיעבוד בלי לשאול שאלות ובלי להסתכן, אבבא תמיד שם?

אז הנה סופר-טרופר הקלאסי מ-1980, זה שתמיד יעבוד. נצחי. עם אנייטה ופרידה (אני-פריד במקור, נדמה לי), ובני ואיך קוראים לרביעי? שכחתי. נו.... איך שכחתי דווקא עכשיו, איך.

אנייטה, פרידה, בני ו.....

ו.....

ו...., ו....., ו..... ביורן! ביורן, אינעל רבאק, תודה שצצת באמת.

פרידה מובילה את השיר הזה והיא נראית טוב יותר מאשר זכרתי (פחות בצילום, יותר בוידאו המצורף כשהיא פותחת את הפה ויוצא ממנו קולם קסום, רך אולטימטיבי).

ואולי זה כי תמיד הייתי צמוד כילד לבלונד של אגנטה המרשימה, הקלאסית, הזכה. בקיצור, פרידה, את תותחית פה בקליפ, שתדעי. לא יודע איך לא קלטתי את זה בזמן אמת.

אחחח, כמה מתוק, כמה נוסטלגיה, וכמה שהבנות נראות צעירות פה, יא אללה. רוצים כמה דקות של נחת, כמה דקות של מפלט מטרדות היומיום, לכו לשיר הזה. הכי קיטש, הכי פשוט, הכי יפה. תצאו אחרים כשהוא יסתיים. ואחר כך תוכלו לחזור כל אחד לעניינים שלו ולמלא את הראש שוב בצרות וטרדות מכל הסוגים.

קחו אותו כאן.