אי אלה ימים כבר חלפו מאז הפסדה השני של מכבי תל אביב בבלגרד והדחתה מהיורוליג, ולא יודע מה איתכם - אני עדיין נפעם מתצוגת האימים של השלישייה אנדרסון-אידסון-בלות'נטאל. משחקים רבים זכיתי לראות בחיי, ובהם גם ימים קודרים עד שחורים של קלעים מכל הסוגים והמינים, אבל ששלושה ספקי נקודות מובילים (לפחות על הנייר) יתפסו אחד כזה באותו ערב ממש, ועוד במשחק כל כך קובע? לא זוכר כדבר הזה, והאמינו לי שלצורך העניין גייסתי כל אחד ואחד מתאי הזיכרון הרעוע שלי.

30-2 (ובמלים: שתיים משלושים), 6.5 אחוז, עשתה השלישייה ביום חמישי שעבר. לא רק שהנתון הזה מדהים בפני עצמו, כדאי ואף רצוי לשים אותו בהקשר הכללי: ה-30 הללו היוו כמעט מחצית מהזריקות שלקחו המכבים מהשדה לאורך המשחק כולו (61). בחישוב זריז, שאר הקבוצה עשתה 14 מ-31, יותר מ-45 אחוז.

אפשר להעביר את כל הזמן שנותר עד הפיינל פור בפאריס, ואם תרצו גם עד תחילת העונה הבאה, במשחקים בסגנון "מה היה קורה אילו ויתר מי מהשלושה על כמה זריקות לטובת מישהו שפגע באותו ערב באחוזים גבוהים יותר (ויז'נייבסקי, פישר, פרקינס)", אבל כמובן שזה לא יעזור. תרתי משמע לא יעזור. גם מבחינת התוצאה הסופית של המשחק הספציפי בבלגרד, אבל יותר מכך - מבחינת האופי של הנפשות הפועלות. מדובר בשלושה סקוררים בנשמתם - אנדרסון ובלות'נטאל בוודאי, אידסון רק מעט מאחוריהם - וככה זה עם סקוררים, כמו שהסביר לי פעם אחד שכזה.

לפני משהו כמו 25 שנה, נכחתי במשחק בליגה הבכירה, בו לקחו חלק שלושה-ארבעה מהקלעים המובילים בליגה של אותם ימים. אחד מהם, בימים כתיקונם מהקלעים היציבים ביותר שבנמצא, תפס את אחד הערבים החלשים בחייו, אם לא הגרוע שבהם. זהותו ממש לא חשובה כרגע. לא חושב שהוא מתבייש בזה או משהו, אבל החלטתי לשמור על אלמוניותו וזהו. רק עובדה אחת לפני שתתחילו לחפש את החשודים המיידיים: לא, הוא לא שיחק מעולם בגבת/יגור.

סטטיסטיקות רשמיות לא היו אז בליגה, או לפחות לא פורסמו בציבור, אבל לעניות דעתי הלא קובעת עמד האיש בסיומו של אותו ערב עגום על משהו כמו 17-0 או 19-0. זה היה מדהים ומדכא בו זמנית. כל מה שהוא ניסה לעשות, לא הלך. מחדירות לסל ועד זריקות מרחוק, מכניסות אל תוך היער ועד זריקות חופשיות לגמרי. אפילו כדור אחד שלו לא צלל פנימה. שום כלום וכלום שום. קבוצתו, שהוא היה אחד מעמודי התווך שלה, לא הצליחה למלא את הוואקום הזה והפסידה.

שנים מספר אחר כך, יצא לי לפגוש אותו באיזשהו מקום, ודווקא בענייני עבודה. כשהרגשתי מעט נוח יותר (כלומר, כשסברתי שאיזכור הנושא לא יעלה לי בנזקים גופניים מיידיים), שאלתי אותו אם הוא זוכר את אותו משחק. "איך אני יכול לשכוח?", הוא חייך בעגמומיות-משהו, "שנים שהערב ההוא רדף אותי. מאות משחקים עברתי בקריירה, אבל אני בספק גדול אם מי מהם התקרב לשחור-משחור ההוא".

אז הואל נא להאיר את עיניי, אמרתי. בסדר, הזריקה הראשונה הולכת החוצה. קורה, גם השנייה, השלישית והרביעית זה עוד סביר, אבל מה עם השביעית, התשיעית, או השתים עשרה? איך זה שלא עצרת את עצמך באיזושהי נקודה? למה לא אמרת לעצמך: אוקיי, זה לא הערב שלי, אני מפנה את הבמה למישהו אחר?

"אתה מנתח את הסיטואציה ממקום אחר לגמרי", הוא ענה. "כל מה שתיארת עכשיו נכון מנקודת מבטם של צופים מהצד, פרשנים, אולי אפילו חלק מהמאמנים ומהחברים לקבוצה, אבל לא מנקודת מבטו של הקלעי. אתה חייב להבין שמבחינתי תמיד היה ברור שהזריקה הבאה תיכנס. כל זריקה. גם אם זו הראשונה, גם אם זו השביעית וגם אם זו השמונים ושתיים. זה מה שאני עושה, בשביל זה אני שם".

"הרי את כל הזריקות האלו לקחתי כבר עשרות אלפי פעמים באימונים ובמשחקים. אני יודע שאני מסוגל לקלוע אותן גם בעיניים עצומות. אין שום קשר לעובדה שכבר החטאתי הערב. אם שמונה הלכו החוצה, אין לי ספק שהתשיעית תהיה בפנים, ואם החטאתי 14, החמש עשרה תיכנס. כך תמיד חשבתי, ואם אעלה היום למשחק בשכונה - אמשיך לחשוב כך. בלי הגישה הזו, אין לקלעי זכות קיום. אגב, לא הרבה זוכרים, אבל כמה ימים אחרי אותו ערב היה לנו משחק גביע, אותו סיימתי עם 34 נקודות ואולי עם החטאה אחת מהשדה. חיים של קלעי, נו".

וכאילו כדי להמחיש עד כמה צודק האיש, בא בערב החג השני המשחק בין בוסטון לקליבלנד. לברון היה מדהים כהרגלו עם 42 נקודות, ואף הוביל את הקאבס להפוך פיגור של 22 ליתרון נקודה ממש סמוך לסיום. כל מה שהוא עשה הלך לו, חוץ מהזריקות לשלוש, שפשוט סירבו להיכנס. שניות בודדות לסיום, קליבלנד בפיגור שתיים והכדור של לברון במתפרצת. ייקח את הכדור לטבעת ויכפה הארכה? אולי אפילו פאול-סל? מה פתאום. ג'יימס, 8-0 מחוץ לקשת עד אז, עולה בלי למצמץ לעוד שלשה, שאמורה להיות המנצחת. גורנישט. אפילו לא קרוב. בוסטון משיגה ניצחון חשוב בקרב על המיקום לפלייאוף, אבל לברון יורד בראש מורם. השלשה הבאה כבר תיכנס. זה ברור.

shaharhermelin@gmail.com