בכל רחבי העולם הנאור והפחות נאור, מה-NBA, דרך ליגת קזינו ועד לליגת המשנה באיראן, הולכים ומתקרבים שלבי הסיום בליגות הכדורסל השונות. הטוב מ-3, הטוב מ-5, הטוב מ-7, פיינל-פור, כולם גם יחד, ממש לא חשוב. עת הכרעה היא בעולם הכדורסל, וזה נראה לי זמן מתאים מאין כמוהו לחפש תשובה לשאלה שמציקה לי כבר זמן רב: מה הסיפור של האוהדים האלה, שעומדים משחק שלם עם הגב למגרש?
שלא יהיו אי הבנות: אני רוחש הערכה רבה עד עמוקה לכל אותם אוהדים מסורים, שבמשך יותר משעתיים שוחקים עד תומם את מיתרי קולם, ושורפים אלפי קלוריות באמצעות ריקודים, קפיצות, תנועות ידיים אקסטטיות ומה לא. אפשר רק לקנא בכל קבוצה, שהתברכה באוהדים כאלה, בין אם מדובר בבודדים (בעיקר בקבוצות הקטנות יותר) ובין אם בעשרות, במאות או באלפים. בה בעת, עם זאת, מותר בהחלט לתמוה האם בין כל מחוות האהדה הללו - לא בא לאותם חבר'ה לראות קצת כדורסל?
אני זוכר את עצמי בתקופה בה הייתי אוהד מושבע לכל דבר ועניין, ימי גבת/יגור האחת ואין שנייה לה. בדיוק כמו השרופים של היום, היינו מגיעים שעתיים לפחות לפני הג'אמפ הראשון, כמותם שרנו, צעקנו, עודדנו ללא הפסקה ויצרנו אווירה ביתית, אבל מהרגע שהתחיל המשחק - המשכנו אמנם לעודד, אולם במקביל לא החמצנו ולו שנייה אחת מהמתרחש על המגרש.
נראה לי טריוויאלי, לא? אוהד של קבוצה, שכבר טורח ובא למגרש, ירצה לראות מה קורה איתה. כל מה שקורה איתה. נקודות, החטאות, חטיפות, איבודים, עבירות, שריקות לטובתה, שריקות נגדה, האם היא מובילה - ואז יש להמשיך ולדחוף אותה בכל הכח קדימה - או חלילה בפיגור - כלומר צריך לדחוף אותה עוד יותר חזק. לכל אירוע ואירוע יכולה להיות חשיבות בלתי רגילה והשפעה מכרעת על התוצאה הסופית, אז איך אפשר לוותר אפילו על משהו קטן מכל זה?
אם המשחק נמצא בעיצומו של גארבג' טיים - ניחא. אך טבעי הוא שאוהדים יחפשו דרכים יצירתיות לשעשע את עצמם, ולהעביר איכשהו את הזמן עד לסיום, אבל במשחקים צמודים? במו עיניי ראיתי, יותר מפעם אחת וביותר מאולם אחד, כמובן, "מנצחי מקהלה" שגם במצב של שוויון, 20 שניות לסיום, ממשיכים בעבודתם מבלי לגנוב ולו הצצה אחת לכיוון הפרקט. שוב, כל הכבוד להם על ההתמדה ועל הדבקות במטרה, אבל מנקודת מבטו של אוהד ממוצע - לא יודע מה הקטע שלהם, באמת שלא.
ידיד שלי, חובב כדורסל מושבע וכדורסלן חובב לא רע בכלל בפני עצמו, שימש במשך מספר שנים כאיש ביטחון בשגרירות ישראל באחת ממדינות אירופה. במהלך עבודתו שם, יצא לו לאבטח לא מעט משחקים של נבחרת ישראל ושל מכבי תל אביב. ההוראות החד משמעיות שקיבל היו: לא משנה מה קורה, אתה עם הגב למגרש ועם הפנים לקהל, מחפש טרבלמייקרים פוטנציאליים.
"עם כל הכבוד להוראות, בכל אחד מהמשחקים הללו מיקמתי את עצמי בנקודות אסטרטגיות ביציע, שאיפשרו לי גם להשגיח על הקהל, ובו זמנית להעיף עין על הנעשה במגרש, בלי שזה ייראה לממונים עליי בולט ובוטה מדי. איך אני יכול להיות באולם כדורסל ולא לעקוב אחרי המשחק עצמו?", שאל-קבע האיש. צודק, לעניות דעתי הלא קובעת, צודק לגמרי.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני פונה מעל במה מכובדת זו אל כל אותם אוהדים שאין כדוגמתם, או לפחות אל נציגים מטעמם: יעלה ויבוא האיש, או תעלה ותבוא האשה, אשר יסבירו לנו את העניין מנקודת מבטם. אדרבה, יאירו את עינינו איך יכול אוהד כדורסל להיות ערב שלם במשחק כדורסל, מבלי לראות ולו שנייה אחת של כדורסל? האם באמת המשחק עצמו אינו מעניין אותם? האם הם רואים את תפקידם רק ביצירת עידוד בלתי פוסק? נמשיך ונתמהה ממושכות, עד אשר יימצא מי שיגרום לנו להבין זאת.
shaharhermelin@gmail.com