רמת דוד מעולם לא היה קיבוץ גדול, אפילו לא בינוני. השנתון שלי, למשל, כלל בסך הכל שישה נערות ונערים, מתוכם אני הייתי היחיד שהיה מחובר לכדורסל. גם בכיתות שמעליי ומתחתיי לא בדיוק מצאתי עם מי לדון בענייני הליגה המקומית, גביע אירופה או ה-NBA. מזל שהיה שם את משה'לה אדלשטיין.

משה'לה היה מבוגר ממני ב-13 שנה. הוא נולד בבואנוס איירס, ובגיל 11 עלה עם משפחתו לארץ. תחילה הצטרפה המשפחה לקיבוץ תל יוסף, אולם לאחר שנה עברה לרמת דוד והוא הגיע למסקנה שזהו המקום בו הוא רוצה לחיות. כאשר החליטו הוריו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לקריית ים, הודיעו משה'לה ואחיו, דני, שטוב להם ברמת דוד וששם הם נשארים, וכך היה.

הוא אהב מאוד ספורט בכלל, אבל הכדורסל תמיד ניגן אצלו כינור ראשון. כבר בשלב מוקדם הגיע אמנם למסקנה שהוא לא יהיה הטל ברודי או המיקי ברקוביץ' הבא, אולם עובדה זו לא הפחיתה אפילו במילימטר את המוטיבציה שלו להיות חלק אינטגרלי מהענף. הוא עבר קורס שופטים ועסק בכך זמן מה ובשלב מסוים החליט לשנות קצת את הכיוון, ולקח על עצמו כפרויקט את קבוצת הכדורסל של הקיבוץ.

לא אחדש שום דבר לאיש, אם אומר שכל ספורט, כולל הכדורסל, ודאי וודאי שבליגות הנמוכות יותר, תלוי קודם כל ולפני הכל במשוגעים לדבר. אלה שחיים ונושמים את הענף מסביב לשעון, מתרוצצים ודואגים שהכל ידפוק כמו שצריך. אם קיים באיזשהו מקום לקסיקון הכולל את המונח "משוגע לדבר" - תמונתו של משה'לה חייבת להופיע לצדו. נסו לחשוב על כל דבר שקבוצת כדורסל צריכה - אפילו קבוצה חובבנית נטו, על גבול החוג - והוא כבר חשב ודאג לכך הרבה קודם. כל אנשי הענף בצפון הכירו ואהבו אותו, כי פשוט קשה היה שלא.

הוא עשה הכל בקבוצה: מעבודת הניירת מול איגוד הכדורסל, דרך הדאגה שכל השחקנים יתייצבו לכל אימון ומשחק, ועד ארגון תלבושות, הסעות (במקרים רבים הוא עצמו היה הנהג), חלוקת הוראות מקצועיות בעת הצורך ומה לא. תמיד בחיוך, תמיד עם אהבה ענקית ושאינה תלויה בדבר. קיץ אחד הגיע לקיבוץ ג'יימס, מתנדב תמיר (2.05 מ') מארה"ב, שבשביל הכיף של עצמו ביקש להתאמן עם הקבוצה. חמש דקות שלו על המגרש הספיקו לכולנו לקבוע, שהוא שחקן-שחקן, ולמשה'לה להרים טלפון לחבר דתי מהצבא, ולהתחיל לברר - ברצינות גמורה - פרטים ראשונים על הדרך הקצרה ביותר לגייר אדם בישראל.

כשהייתי בקושי בן 10, משה'לה זיהה את האהבה הגדולה שלי למשחק, וגייס אותי כסגנו. סמנכ"ל בפועל, אם תרצו. הוא לימד אותי את כל מה שצריך לדעת על עבודת המזכירות - התקנת הציוד במגרש הפתוח המצ'וקמק שלנו, מילוי טופס, הפעלת שעונים וכו' - והפקיד בידיי חלק גדול מהמטלות הקשורות בתפעולו השוטף של המועדון המפואר שלנו. גם כשבגרתי והפכתי לשחקן מן המניין בקבוצה, בגיל 15 או 16, לא הבראתי מהחיידק בו הדביק אותי, והמשכתי בשמחה להיות יד ימינו.

כל משחק היה בשבילו עולם ומלואו, אבל תמיד השתדל לא לאבד פרופורציות. "מותר וצריך לשמוח אחרי ניצחונות, מותר וצריך להתבאס מהפסדים, אבל אסור אף פעם לשכוח שזה רק ספורט, ושישנם דברים חשובים הרבה יותר בחיים", אמר לי פעם. זה היה אחרי הפסד כואב במיוחד, כששקלתי ברצינות לפגוע פיזית בשופט, ששתי שניות לסיום שרק לעבירה שלא היתה ולא נבראה וזיכה את יריבינו בשתי זריקות שהכריעו את המשחק. העובדה שאת משפט המהטמה גנדי הזה הוא אמר שתי דקות אחרי שהוא עצמו סיים לומר לשופט, בעברית ובספרדית, את כל מה שהוא חושב עליו - לא ממש שינתה לו.

במשך שנים היה למשה'לה כלב מיניאטורי בשם דון, שהצליח לעצבן בצורה בלתי רגילה את כל הסובבים אותו. ערב אחד, לפני משחק חוץ חסר חשיבות בעין חרוד, קבוצה שהיה לנו חשבון מסוים לסגור איתה, הכריז לפתע שאם אנחנו מנצחים ב-30 הפרש - הוא מוסר את דון לקרובי משפחה בחיפה. מעולם לא ראיתם את קבוצתנו עולה למשחק בכזו מוטיבציה. פשוט התנפלנו על המארחים ההמומים, שלא הבינו מאיפה זה בא להם. ניצחנו ב-42 הפרש, אבל הצהלות לא ארכו זמן רב. משה'לה מיהר לחזור בו, כי עם כל הכבוד לכדורסל, הסתבר שוב שהיו לו כמה דברים שבאו קודם בסדר העדיפויות.

סמל (מיל.) משה אדלשטיין נפל ב-8.6.83 במעבר גלרי סמען בביירות, והוא בן 31. הותיר אחריו את רעייתו שרון, עולה חדשה שפגש בעת שהגיעה לאולפן עברית בקיבוץ, את בנו איתי, אז בן שנה בסך הכל, הורים, שני אחים ואחות. במשך לא מעט שנים אחר נפילתו, הנצחנו את זכרו בדרך האחת והיחידה שבאה בחשבון מבחינתנו - טורניר כדורסל. כל מי שפנינו אליו בבקשה לקחת חלק במשחקים, נענה מיד בחיוב. אחרי מותו, כמו בחייו, פשוט אי אפשר היה לומר לא למשה'לה.

Shaharhermelin@gmail.com