ימים לא רעים לכדורסל הם אלה, לעניות דעתי הלא קובעת. אפילו לא ננסה להכחיש זאת. לא רעים, ובמקרים מסוימים אף טובים, מהנים, עד כדי משמחים ממש. ימים בהם צופה האדם בערוצי הספורט השונים, או שמא גולש באינטרנט או מעלעל במדורי הספורט של העיתונות הכתובה, ולבו עולץ בקרבו.

כל כך למה ומדוע? הנה רשימה חלקית ביותר, ובסדר מקרי לחלוטין:

ברצלונה עושה חוכא ואטלולא מאירופה בכלל ומאולימפיאקוס בפרט, וחואן קרלוס נבארו, הלה-בומבה והאיש, מהשחקנים החביבים עליי בכל הזמנים, מוכתר ובצדק ל-MVP.

סן אנטוניו ספרס, המאוסה שבקבוצות, נבעטת בסוויפ אל מחוץ לפלייאוף ה-NBA.

באותו הקשר וביחס לחלקו האחרון של האייטמון הזה: נאש, היל וסטודמאייר 1, נאחס 0.

הצגות גדולות ולעתים אף למעלה מכך, של לברון, קובי, ראג'ון רונדו, נאש, גאסול, וינס קארטר ואחרים, איש-איש בתורו.

אם אצל החברים כאן למעלה הצגות גדולות הם עניין שגרתי למדי, מה תגידו על הרבע הרביעי של גוראן דראגיץ' מהסאנס במשחק השלישי מול הספרס? אין דברים כאלה.

ואצלנו: יופי של סדרה בין חיפה לנתניה, לרבות סל הניצחון האדיר של דנילו פינוק במשחק מספר שלוש.

אף אחד לא צרח "ווינר שוט!" אחרי סל הניצחון האדיר של דנילו פינוק במשחק מספר שלוש. הברכה והתודה לגיל ברק ולגילי מוסינזון.

ראשל"צ נשארת בחיים במלחה אחרי שיהוא אורלנד תופס את אחד מאותם ימים.

אולי אין שם רמה מי יודע כמה, אבל צמוד ומתוח גם בקרבות נגד הירידה מליגת קזינו.

אולם מה הם כל אלה, לעומת אירוע הספורט הגדול והמשמעותי ביותר של העת האחרונה, הלא הוא העפלתה של הפועל יקנעם/מגידו לליגה הבכירה? כן-כן, הרעש שמפריע לכם כעת לקרוא בשקט הוא פשוט משק כנפי ההיסטוריה, וזה הזמן להעניק לו את הכבוד המגיע לו.

קרוב לשלושה חודשים אני מתאפק עם העניין הזה. לא מזכיר אותו במשפט, במלה, או בבדל אות. לא שלא רציתי כבר מזמן לפרגן לאנשי המבצר במשמר העמק. רציתי ואף התכוונתי, אולם ברגע שהיה ברור מעל לכל ספק לאן מכוונים השנה פניהם, החלטתי להתאפק, ולא להעמיד גם במבחן הזה את יכולותיי המוכחות לחרב ולנחס. לא כאשר מדובר בממשיכי דרכם של אדם "פוטו" גורן, עמוס לין, יואש אזוב, חנן קרן, גיורא דורי, אור גורן וכל שאר חבריהם להפועל משמר העמק והפועל מגידו המיתולוגיות.

עצרתי את עצמי מלכתוב, אולם עקוב עקבתי מקרוב אחרי מעללי חניכיו של אוהד יתום, והחזק החזקתי להם אצבעות. ביום שני בערב, כאשר נשמעה שריקת הסיום לסדרה מול טבעון (שאפו גם למאמן עופר רחימי, שהפיק משחקניו 150 אחוז), ועלייתה של יקנעם/מגידו הפכה לעובדה, שמחתי בשמחת אנשיה ואוהדיה, ולרגע דמיינתי שאני שם איתם, על הפרקט, אותו פקדתי כילד עשרות רבות של פעמים בעת ששירת את גבת/יגור.

כבר שמעתי בימים האחרונים כמה נשמות טהורות, שהקפידו לא להחמיץ את ההזדמנות לציין שהכדורסל שהופגן השנה בליגה הלאומית לא היה משהו, שהיה שם המון ראן אנד בלאגן, שלא ראו שם מי יודע איזה הגנות וכו' וכו'. תשובתי המקצועית (והלא מדויקת עובדתית) בהתייחס ליקנעם/מגידו היא: מעניין את הסבתא שלי. הם כחולים-לבנים, תרתי משמע, הם נלהבים, יש להם קהל אדיר, והם בליגת העל. כל השאר לא חשוב. הפרה המשוגעת הגיעה אל האבוס הגדול ביותר שיש לכדורסל המקומי להציע.

אני יודע, אני יודע, תיכף יקפוץ מי מאנשי יקנעם/מגידו ויתלונן על ששוב מותחים את הקו הישיר בין קיבוצניקים לפרות. לאותו קוּטֶר אומר שני דברים: ראשית, תתמודד. כך זה היה וכך זה יהיה. שנית, כמי שבעצמו חלב פרות וטיפח עגלים בקיבוץ במשך כמעט 12 שנה - מותר לי. הרווחתי זאת ביושר.

אז שפע ברכות ואיחולים לאוהדים, לחברי ההנהלה, למאמנים ולשחקנים - דניס קאר, אילן נניקשווילי, רז מנשה, מריו מטלון, גיא כהן, איל שולמן, גל חלמיש וכל יתר חבריהם. כמה מהם, מן הסתם, לא נראה בסגל הקבוצה בעונה הבאה, והם ימשיכו להעדיף ולהיות ראש לשועלי הלאומית במקום זנב לאריות הקזינו, אבל זה לא גורע במאום מחלקם בהישג ההיסטורי. היכונו לביאת המבצר.

shaharhermelin@gmail.com