בוקר טוב נשיאנו,
ראיתי את רוב המשחק החמישי בין מכבי ת"א לבני השרון. את מכבי אני אוהד מאז שאני זוכר את עצמי. לא הלכתי כמעט למשחקים, אבל כשהייתי צעיר לא הפסדתי משחקים בגביע אירופה, קראתי כל מילה בעיתון, שיננתי סטטיסטיקות וכו' וכו'.
הפעם, לראשונה רציתי שמכבי תפסיד, ממש רציתי, והתאכזבתי כשניצחו (על הדרך צריך לומר לפניני - אתה תותח, ביצים מבטון יש לבחור).
חשבתי לעצמי, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כשהייתי ילד מכבי היתה בשבילי מיקי, ארואסטי ובוטרייט, אחר כך קווין מגי וג'מצ'י, בהמשך הנפלד וקטש.
כבר כמה שנים שמכבי אומרת לי קודם כל פיני גרשון ומזרחי. שחקנים באים והולכים, ישראלים במכבי כבר לא ממש משחקים (ומזרחי יכול לומר עד מחר שבלות'נטל וארנולד ישראלים), זרים באים לכמה דקות ונעלמים. כל שמכבי היום אומרת לי - גרשון ומזרחי.
את מה שגרשון שכח בכדורסל אני כבר לא אלמד לעולם, תרגילים שהוא מדקלם מתוך שינה, כנראה לא אבין גם אם אראה פעמיים בהילוך איטי. את מה שמזרחי עשה בשביל מכבי - כבר אף אחד לא יעשה כנראה.
אבל קבוצה זה אומר יותר מפיק אנד רול או חילופים בהגנה. אני רוצה את הקבוצה שלי עם חיוך על הפנים, עם שחקנים ששייכים למדינה שלי, עם אדיבות למפסיד כשמנצחים ועם מחמאה למנצח כשמפסידים. אני מעדיף להפסיד עם יותם, יניב גרין וליאור אליהו משלושה גביעים ברצף עם אנדרסון ופישר.
כשאני קורא על הבדיחה של גרשון על הכרטיסים לגמר גביע - אני מחייך קלות, כשהוא זורק למפסיד זוג כרטיסים - יש לי בחילה.
אני לא יכול לאהוד קבוצה שההרכב שלה בשלמות יכול לשחק בשנה הבאה במקום אחר. יכולים לתת לי עכשיו דוגמאות שכל הקבוצות באירופה ככה, זה לא ממש מעניין אותי. אני רוצה שהקבוצה שלי תהיה שלי. קבוצה של אנדרסון, פישר, לאזמה, ויזנייבסקי ואיידסון לא קשורה אלי ולא אומרת לי כלום.
ודבר נוסף - כשזוכים באליפות, צריכים להרגיש שמחה, אין שחקן אחד במכבי ששמח אחרי הניצחון על בני השרון, כולם הרגישו רק "מזל שהאליפות לא הלכה דווקא כשאני פה".
להפסיד מדי פעם את האליפות ייתן לאוהדים של מכבי, לגרשון, למזרחי ולשחקנים הרגשה של שמחה אמיתית, ייתן להם הזדמנות להגיד אחרי אליפות כמה הם שמחים ולא שהם הוכיחו לכולם וכו'.
קיצורו של דבר, תנו לי פחות תארים, יותר חיוך, פחות רוע, יותר ישראלים (אני כן מסתכל בתעודת הזהות של השחקנים). אני לא אומר שכל האוהדים יהיו מרוצים אבל אני אישית מבטיח לחזור.
יאיר
אני מכבד מאוד את הזווית האישית שהצגת, ויכול גם להזדהות עם מרבית הדברים. ברמה הכללית והעקרונית, אני חושב שאותם דברים נאמרו כבר לפני שלושה וארבעה חודשים. כלומר, הוואו של הקטע הזה הוא שרצית שהקבוצה האהודה עליך מילדות תפסיד ותודח עוד לפני פיינל פור, ולא ממש מה שקורה בסגל של מכבי ת"א ואצל האנשים המובילים בה, כי לגבי אלה ידענו, שמענו וקראנו זה מכבר.
כך או אחרת, אחרת או כך, רוב תודות ונצורות. ואם אתה עדיין רוצה שמכבי תפסיד בפיינל פור ולא תזכה באליפות, ולו רק כדי שתהיה פחות נפוחה ויהירה וכמעט-נעדרת סממנים מקומיים – אז אני מאחל לך שזה יקרה. אם לא – כמובן שאקח בחזרה מהר מאוד את איחוליי.
שלום,
ישבתי וחשבתי והגעתי למסקנה, שבשנים האחרונות יש נטייה ברורה של האוהדים והתקשורת לקחת את השחקן הכי טוב במכבי תל אביב ופשוט "להרוג" אותו.
זה התחיל עם וויל סולומון שאפשר להגיד מה שרוצים עליו ועל אופיו אבל הוא שחקן כדורסל מדהים, ווינר, בלתי עציר בהתקפה ואפילו כזה ששומר ושומר טוב!
ועדיין, לאורך כל העונה הוא רק קיבל קיתונות של ביקורת מהתקשורת ומרבנו (מוטיב חוזר שלו). בגמר היורוליג מול צסק"א אשר היתה טובה באותה עונה ממכבי הוא קלע 20 נקודות ונראה כי היה היחיד שמנסה, בעוד פארקר היה בגדר נעלם יחד עם שאר השחקנים.
אבל לאחר המשחק ובמהלכו נשמעו ביקורות רק לעברו. אני עוד זוכר את זעקות "מה הוא עושה?" של יורם ארבל. כמובן שהיום היו מחזירים אותו בכיף אבל נו, שוין.
הלאה, קרלוס ארויו. השחקן הכי יקר שאי פעם שיחק בישראל ומבחינת יכולת אישית אולי הכי טוב שלי יצא לראות. הוא פשוט החזיק את כל הקבוצה על הגב, הוא היה וירטואוז , טס למתפרצות שהיו בגדר שתי נקודות בטוחות וכל אותה עת רק שמע ביקורות על איך הוא לא מצליח להוביל את הקבוצה שנבנתה סביבו (שטויות במיץ, הרי הוא היה השחקן האחרון שהובא לקבוצה לפני שהתחילו להחליף חצי מהשחקנים).
אמנם שומר גדול הוא לא היה אבל גם שאראס המאותרג מעולם לא שמר על אף אחד. הוא הוביל קבוצה ממש-ממש-ממש בינונית הכי רחוק שהיא יכולה להגיע אבל היה הכי נוח להפיל עליו את כל התיק של אותה עונה בתור השחקן הכי יקר. היום הוא מוסר דש מהחמישייה של מיאמי היט (גם וויל ביינום אגב מדטרויט).
היום האופנה היא דווקא לרדת על אלן אנדרסון, השחקן שבלעדיו מכבי תל אביב מסיימת מקום רביעי בטופ 16, השחקן היחיד שמסוגל לעשות סל בהתקפה עומדת, וגם שחקן שבהחלט שומר ולא סתם עושה כאילו.
ואני שואל: האם אין אשמים יותר גדולים ממנו באיך שהקבוצה נראית? האם מאמן של יותר ממיליון דולר לעונה חייב 4 שעונים מעוררים בכדי להגיע מוכן למשחקים שאינם גמר יורוליג? זו קבוצה של 20 מיליון דולר שאין לה פשוט אף תרגיל בהתקפה לא פיק אנד רול, לא בק דור לא כלום. עומדים ומחכים לראות אם אנדרסון יכול להכות בסלע.
מדוע בשום מקום לא כותבים שצ'אק אידסון הוא ב-ל-ו-ף? גם אני חשבתי שהוא יהיה ממש מתאים כמו כפפה למכבי, אבל כמה אפשר לתת צ'אנס הבן אדם מסריח את המגרש כל השנה. אז למה זה לא נאמר בשום מקום? אנשים מפחדים לאכול את הכובע? בכל מקום נשאלת השאלה אם אנדרסון יישאר שנה הבאה ומה עם איידסון? הבן אדם עולה יותר (לפחות השנה) ובאמת שלא נתן כלום כל העונה.
אולי הגישה של אנדרסון מעצבנת אבל צריך להבין שהוא וגרשון כבר חודשיים משחקים בלמי יש יותר גדול, וגרשון מסיבה כלשהי פשוט מנסה לחנך אותו על חשבון הקבוצה. אני הייתי רוצה לראות איך קובי או לברון (ושלא תהיה טעות בקבוצה הזו המשקל של אנדרסון בהחלט לא נופל מאשר של קובי בלייקרס) היו מגיבים אם מאמנם היה מעלה אותם מהספסל ומוריד אותם אחרי כל שתי החטאות.
שחקן כמו אנדרסון צריך להרגיש שיש לו את המפתחות אחרת הוא פשוט לא אפקטיבי. וכן, הוא מתעצבן מזה, וכן הוא מראה את זה וגם אני לא מת על זה אבל אם בסוף העונה יאשימו אותו בעונה החלשה זה יהיה חטא ענק לאמת.
אז למה בעצם נטפלים לשחקנים הכי טובים כל שנה? מה הופך שחקן אחד לאויב ואחר (אידסון) לאתרוג?
שמע, אין לי כלים לענות לשאלה הזו שלך, שנשמעת כמו מקרה שמצריך תשובה מפסיכולוג ספורט. ועם זאת נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שכל מקרה לגופו ואין כאן בהכרח מכנה משותף.
מבלי להתפלסף יתר על המידה אני חושב שלסולומון, אנדרסון וביינום נטפלו בעיקר משום שסגנון המשחק שלהם נראה לעיתים ככזה שמכריח דברים וכופה את עצמו, ולא ככזה שמשתלב או מהווה חלק ממשחק קבוצתי. סולומון סבל גם מהעובדה שהוא הגיע אחרי שתי זכיות של מכבי ת"א בגביע אירופה בתקופת שאראס, מה גם שהחבר יאסיקביצ'וס יצא מיד אחר כך ל-NBA. כלומר, עזב כאן עם תדמית מושלמת.
בתקופה שלו הקבוצה שיחקה כדורסל מחובר
ויפה, ואני חושב שבעיני רבים מאוהדי מכבי ת"א הסגנון הזה הפך למודל שכולם מחכים שיחזור או שיגיע לו חיקוי מוצלח. ביינום, אנדרסון, סולומון וגם פרקינס לפעמים מייצגים את הכדורסלן הסופר-אתלטי, שלפעמים חושב דרך הרגליים יותר מאשר דרך הראש.
עם ארויו הבעיה היתה בעיקר שפת גוף (כמו אצל אנדרסון לעיתים) ורכות נוראית בהגנה. במקרים רבים מדי הוא לא נתן מעצמו בהגנה, לא הקריב עבירות כמעט בכלל ונראה כאילו הוא משחק בצד אחד של המגרש. גם היותו השחקן היקר ביותר בקבוצה מנעה
ממנו לזכות בפינה חמה אצל האוהדים אני מניח, שמעדיפים קטן ומפתיע ומציאה והברקה, על פני גדול, עשיר ולא נלחם. ודאי כל עוד הקבוצה לא התרוממה. חוץ מזה, זו באמת היתה עונה זיפת. אולי אפילו חסרת תקדים במובנים מסוימים מבחינת מכבי ת"א.
לגבי אידסון – גם אם הוא מאכזב התחושה לגביו היא שהוא רוצה ומוכן להילחם ולהיות חלק מהקבוצה ולא מרים את האף ולא עוסק במשחקי אגו. אולי בעיות האגו של אנדרסון התחילו באמת בגרשון כמו שאמרת, אבל ספק אם הקהל עושה את החשבון הזה.
ועד כאן להפעם מהדורת הדופלקס, והיות שאין לי מקום אחר להניח בו את הלינק לתוכנית האולפן השבועית של ONE - קחו אותו ואותה כאן.
שלומות ונצורות בשלב זה.
