שלום,

כמי שעוקב בעניין רב אחרי האין ליגת כדורסל בישראל שמתי לב שלקראת הפיינל 4, חוץ מזה שמכבי מתבכיינת על כל העולם (לפי רמת הלחץ שלהם מסתמן שמקרה חולון יחזור על עצמו) וכל העולם מתבכיין על מכבי, אין כדורסל בארץ. רק מתעסקים במי יישב על הספסל של מי, מי יותר יהיר, שחצן, מה התפריט שקופל מכין וכו'.

כל הפרשנים המהוללים נהיו פסיכולוגים ועוסקים בניתוחים של הלכי רוח, אמוציות ושאר ירקות. אף מילה על מצ'-אפים, שחקנים בולטים וכו'. כנראה שבליגה שלנו עושים הכל חוץ מלשחק כדורסל.

שלומות ונצורות לכם,

נדב

שלונ"צ נדב,

המייל שלך נאה כרפאל ויש להתייחס אליו בכובד ראש הראוי (לא כולל מצ'-אפים). כמובן שאקח את זה הלאה מהמקום הפרטי שלי, ואנסה להחיל איזשהו כלל או להסיק מסקנה כתוצאה מזה.

המייל שלך הגיע אתמול. סיקור הפיינל פור נכון לאתמול התבסס על מסיבת העיתונאים שהפגישה ארבעה מאמנים וארבעה שחקנים ישראלים מובילים. יצא משם מספיק חומר כדי לכבוש את כל השטח שהוקצה פחות או יותר לסיקור הפיינל פור, במיוחד שאריק אלפסי דיבר כמו שמאמן כדורסל ישראלי שאינו עובד במכבי ת"א לא מרבה לעשות. ובטח כאשר פיני גרשון המשיך לתקוף סביב עניין שיטת המשחקים, המהות והשופטים.

בדרך כלל אתה הולך קודם כל עם האירועים עצמם. יוזמות ברוכות בדרך כלל כמו השוואת מצ'-אפים וניתוחי מערכים נדחקות מפני הניוז. והיה שם ניוז, איך שלא תסתכל על זה.

בינתיים חלף יום ואני מביט, סתם כדוגמא, במדור הספורט של העיתון שהיתה לו מדינה. סיקור רחב ונרחב ומיוחד ומה לא הם מגישים שם מטבע הדברים, אבל טורי הפרשנות של אריה מליניאק ועידו אשד לא הורחבו באופן דרמטי, אם בכלל. הוסיפו להם צילום, ניפחו קצת כותרות, אבל ברמת הטקסט מדובר באותו נפח. והם אלה שעל הצד המקצועי, כן? וגם הם, אגב, לא הולכים לכיווני מצ'-אפים בדברים שלהם ומדברים בעיקר ברומו של עולם ועל המסביב של המסביב.

אני חושב, באמת-באמת, שיש דברים שייתכן שזמנם עבר לאו דווקא מבחינת איכות התוכן אלא מבחינת הצרכים של הקוראים. לכתוב מאסות של אלף מלה ויותר - המוכרים כאן בכינוי המפעים קילו טקסט - על בסיס קבוע זה טוב אולי לכדורסלע-האתר ולגרפומן כמוני, אבל ספק אם יש לזה מקום היום. אולי פה ושם.

אני חושב שרוב הקוראים מעדיפים קטעים קצרים. אני גם חושב שלאורך השנים אתה לומד להבין, על סמך ניסיון, שבהרבה מאוד מקרים ניסיונות לאתר מפתחות, להדגים דוגמאות, ליצור מצ'-אפים ולהסביר הגנות, לא ממש נופלים טוב מבחינת הקורא. זה גם די מייגע לכתוב, למען האמת. אישית, אני פחות נהנה מזה מאשר פעם. קטעים כאלה יוצאים לא פעם מכבידים מאוד מבחינת התחושה. עכשיו הכל יותר קליפי, מהיר וקצר, ויכול להיות שזה הכיוון הנכון.

התחושה היא שדברים חוזרים על עצמם. אני יכול לגלות לך כאן שלא צפיתי לאורך העונה אפילו בפריוויו אחד של ערוץ הספורט למשחקי היורוליג. הביאו את קטש, את מאמננו הגולה, את מי לא. החלו שידור שעה לפני המשחק, אולי אפילו שעה וחצי, ואני מניח שחלקים ניכרים מהשידורים האלה הוקדשו למלל אין סופי שנעזר בחתכים וגרפים והשוואות מקצועיות. ובכל זאת, ניגשתי לשידור שתי דקות לפתיחה, בעיקר כדי לא לפספס את דריק שארפ מציג את החמישייה של מכבי ת"א בחן המיוחד שלו.

אולי זו עייפות חומר שלי, ואולי זה פשוט לא מעניין עד כדי כך מה אומרים וכותבים לפני, אלא מה קורה תוך כדי. אנשים משתנים, צרכים משתנים, וגם איקס שעות שיש לך ביום לכל הפעילויות שלך גם יחד מתפזר ליותר כיוונים מאשר פעם.

אישית, את רוב הקטעים המקצועיים שלי אני משאיר ל-ONE, מקום שאני מחויב לו ומתפרנס ממנו. גם שם, אגב, קטעי "הראש בראש" שהיו מאוד חביבים עלי בעבר, חביבים עלי קצת פחות, בוא נאמר, ככל שהם הופכים קבועים וחוזרים על עצמם לאורך העונה. יש בזה מוטיב חוזר, ואני מעדיף לחפש כיוונים חדשים מפעם לפעם מאשר לחזור שוב ושוב על אותם ענייני מפתחות, מצ'-אפים והשוואת נתונים סטטיסטיים.

ויכול להיות – רק יכול להיות – שיש עוד עיתונאים שחושבים כמוני. אז הולכים על ראיון גדול, כמו שזה שמפגיש את פניני, נעימי, כדיר וברנר, או על נתונים קצרים וסטטיסטיקות באורך פיסקה, פה איור, שם צילום גדול, קצת ציטוטים, איזשהו אזכור היסטורי שמקביל או דומה לאירועי הערב ושני טורי פרשנות קצרים יחסית שברוב המקרים לא יכולים לתת יותר ממה שהם יכולים.

ואני חוזר על משהו שכבר כתבתי כאן פעם: לכתוב כמו שאתה כתבת "כל הפרשנים המהוללים" נשמע כמו סוג של רטינה, נזיפה, לעג ואולי גם קנאה ובוז. אסיים לפיכך במשפט מליניאקי משהו מלא חוכמת חיים מבית אבא: אם הם לא מהוללים בעיניך, אל תכתוב שהם מהוללים. ואם הם כן מהוללים – מה הטעם להזכיר את המובן מאליו?

מליניאקי-משהו, נו. אל תיקח את זה קשה.

שלומות ונצורות ותודה על המייל.