חלק גדול מהשבוע שעבר עשיתי בחברת אוהדים מושבעים של אורלנדו מג'יק. קבוצה מכובדת של אנשים טובים ויקרים, תרתי משמע, שהגיעה ארצה לביקור עבודה של שבוע, דווקא בימים הגורליים ביותר של העונה עבור קבוצתם. לא קל היה להם העניין הזה, אבל היות ובאנשי עסקים רציניים מדובר, ומכיוון שתאריכי הביקור נקבעו כבר לפני שישה-שבעה חודשים, בחרו החברים לנהוג על פי עיקרון "ביזנס ביפור פלז'ר" - והעדיפו את ישראל על פני הכיסאות השמורים להם באמוויי סנטר. וזה יפה, אין מה לומר.

פגישתי האחרונה עימם היתה למחרת הניצחון של המג'יק במשחק החמישי. בעוד מדורי הספורט התמלאו בציטוטים אופטימיים של שחקני אורלנדו ומאמנה, ובדיבורים על קאמבק היסטורי אפשרי - גיחכו האוהדים השרופים שבין חברי המשלחת בקול רם וצלול, ופסלו על הסף את האפשרות. למה? הנה הסיבות שסיפקו, ככתבן וכלשונן, ללא שום תוספות ופרשנויות:

"קבוצה לא יכולה לקחת אליפות רק עם שחקן פנים נורמלי אחד, אפילו אם לפעמים הוא סופרמן".

"הסיכוי שלנו לעבור את הסלטיקס, ואחר כך את הלייקרס או את פיניקס, שווה לסיכוי שבערב נתון אחד בעונה נדע בדיוק מה נקבל מרשארד לואיס, וינס קארטר, ג'אמיר נלסון וג'יי ג'יי רדיק".

"נזכה בתואר אפילו לא יום אחד לפני שיהיה לנו גוֹ טוּ גַאי ראוי, אבל גם אז ממש לא בטוח".

"מי שחי על זריקות לשלוש, דווייט הווארד וקארטר, רוב הסיכויים שבאיזשהו שלב ימות מזריקות לשלוש, דווייט הווארד וקארטר".

"אם כבר בונים הרבה על שחקן שכבר עבר מזמן את גיל 30, ועם רקורד של לא מעט פציעות, רוב האנשים יסכימו כי עדיף שיקראו לו גראנט היל, שלא לדבר על קווין גארנט".

"ואן גנדי יודע לנהל היטב משחקים מכריעים, כמו שמי שמנהל היטב משחקים מכריעים יודע להיות ואן גנדי".

"כדי לחזור מאפס-שלוש לניצחון בסדרת פלייאוף - אתה חייב קבוצה שכולה אופי, אמונה וביצים גדולות. תסביר לי מה בדיוק גורם לך לחשוב שאלה יהיו המג'יק?".

"הבנים שלי התקשרו מאורלנדו, ובמשך רבע שעה לא הפסיקו לדבר על קמאבק מהאגדות, כאילו שמעולם לא הסברתי להם שאת האגדות היחידות בעיר אפשר למצוא בדיסניוורלד".

"אולי אם היו קוראים לקבוצה אורלנדו מג'יק ג'ונסון....".

"עזוב את כל הקשקושים מסביב. פשוט אין להם את זה".

וכל זה, כאמור, דווקא בעיצומו של ה'קאמבק', ויומיים תמימים לפני שבאו הסלטיקס והוכיחו שלרוב הדברים, אם לא לכולם, יש אחיזה איתנה למדי במציאות. יודעים צדיקים נפש ואופי בהמתם? נתקשה להכחיש זאת.

ובינתיים במדינת הגמדים

הרבה סמליות מצאתי בכך, שבדיוק באותו יום בו גמד אחד - נייט רובינסון - חזר לחיים מבחינה מקצועית וסייע לסלטיקס לעלות לגמר ה-NBA, ולהבדיל הרבה הבדלות, עזב אותנו לעולמים גמד אחר, אהוב הרבה יותר, לפחות עליי: גארי קולמן.

הוא היה הכוכב הבלתי מעורער של "על טעם ועל ריח" ("Different Strokes" בשמה המקורי) - אחת הקומדיות המצליחות ביותר ששודרו בטלוויזיה מסוף שנות ה-70' ועד אמצע שנות ה-80'. קולמן וטוד ברידג'ס גילמו את ארנולד ו-ויליס ג'קסון, שני אחים שחורים משכונת מצוקה, המאומצים על ידי מיליונר לבן ו"נאלצים" להסתגל לחיי המאיון העליון. nאות מיליונים בכל העולם התאהבו בדמותו, וחיכו לשמוע בכל פרק את המשפט המזוהה איתו:What'choo talkin' 'bout, Willis?

קולמן סבל מבעיות רפואיות קשות, שהמפורסמת בהן היתה מחלת כליות, שעצרה את צמיחתו על 1.40 מ'. במהלך חייו, הוא ידע גם אינספור בעיות בחייו האישיים, שבשיאן תבע את הוריו על שימוש לא ראוי בכספים שהרוויח בכ-50 סרטים וסדרות טלוויזיה. בסוף השבוע הכריעו אותו הסיבוכים הרפואיים, והוא בן 42 בלבד. מדגם מייצג של הופעתו ב"על טעם ועל ריח" מצאתי כאן.

נזכור את ארנולד-שלנו לטובה, ובהמשך השבוע נחזור מתישהו לכדורסל נטו. על גמר הפיינל פור והשלכותיו כבר תקראו ב-6,792 מקומות אחרים.

shaharhermelin@gmail.com