שלום ערן,
רציתי לדבר על נושא שקשור לכדורסל רק בחלקו - ניב רסקין. לולא היית אתה מתייחס מדי פעם לפרשנים ושדרים לא הייתי מעלה זאת, אבל העניין מציק לי.
אני לא מדבר על רסקין השדר, שלטעמי עושה עבודה לא רעה ומפגין תיאום חביב עם עפר שלח, ולא על רסקין העיתונאי החוקר שחשף פרשות והתקדם במעלה דרגות העיתונות בזכות ולא בחסד.
אני מדבר על רסקין המגיש. כמה פעמים באותו השידור של הגמר וביציע העיתונות שלאחריו הוא חזר והדגיש את העובדה שקטש לקח למכבי את גביע אירופה לפני עשור ועכשיו לוקח להם אליפות? לא ספרתי אבל ארבע-חמש פעמים לא תהיה הגזמה. גם התעלמות מוחלטת מצדם של כל סובביו מניסיון הדרמטיזציה הזה לא עזר והוא בשלו, מנפח את הסיפור חסר החשיבות הזה שעל פי כל חוקי ההתיישנות כבר לא רלוונטי.
היו מספיק עניינים דרמטיים בזכייתה של ג"ג הפקות באליפות בלי הקרצוץ המעצבן הזה. הרצון ליצור כותרות יש מאין מאפיין אותו גם בכובעיו האחרים, למשל כשדר תכנית הבוקר של גל"צ, שם לימד אותו רפי רשף טריק או שניים באיך ליצור דרמה.
בשבוע שעבר הוא למשל הכריז בפאתוס שתם עידן העמימות הגרעינית של ישראל (בהקשר הדרום אפריקאי) על אף שהמרואיין שלו סרב להתייחס בכלל לנושא, ועל אף העובדה שהמסמך עליו מדובר יותר עמום מעמום.
האמת שגם כשדר הוא נוטה להגזמות וזה מרגיז. התקשורת תפקידה לדווח ולא ליצור בעצמה חדשות ואז לדווח עליהן. אני מניח שקשה להתאפק כשיש לך כוח כזה בידיים אבל לא מתאים לי, ולי זה לא מתאים.
הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב בתור עיתונאי על העניין.
חגי אברמסון
כן, זה נכון. מפעם לפעם אני מתייחס לשדרנים ופרשנים, בעיקר מהטלוויזיה, כי מרבית צריכת הכדורסל שלי מגיעה משם. וגם כדי שיהיה מעניין. ובעצם, אפילו בלי סיבה ממשית שהרי לכדורסלע-האתר חוקים משלו. ייתכן מאוד שמחר ארצה לכתוב פה פתאום על המשבר החריף עם טורקיה בהקשרים של אהדתנו המתפוגגת לאפס פילזן-שלנו. לך תדע.
ולענייננו. אני בהחלט נוטה להסכים עם רוב דבריך כאן, ובמקביל ארצה לומר כמה וכמה (וכמה!) דברים.
לפני הכל אני רוצה להזכיר, גם לעצמי, אגב, שהכי קל לשבת בצד ולהעביר ביקורת. אף פעם לא נוכל לדעת – לא אתה ולא אני – איך היינו מתפקדים באותן עמדות ממש שממלא רסקין נכון להיום. האם היינו מפתחים לנו גינונים מיותרים? האם היינו חפים לחלוטין מכל דרמטיזציה? האם היינו מקצועיים יותר או פחות? האם היינו מבושמים ונקיים ללא רבב כחולצותיו הקטנות של תומרינגו סטאר אחרי כביסה בבדין בייבי, פרסיל או מה שזה?
שיינית, אני חושב שהסך הכל שרסקין מביא איתו הוא טוב מאוד. אוקיי, אז יש לו קטע מעצבן לפעמים של שאגות וטונים מתלהמים ומיותרים, שמביאים אותך לחשוב: האם הבחור האינטליגנטי והנעים הזה מוכרח להגיע אליהם (או אפילו להידרדר אליהם)? האם לא יוכל לאתר לעצמו גוון קול אחר בעת סערה המתרגשת ובאה, או לפחות הגשה מעט פחות דרמטית?
בנוסף, בוא ניקח בחשבון גם אפשרות כזו: שדר, פרשן, מגיש - לא משנה כרגע – ירצה להיזכר בזכות משפט חשוב, הגיג, הבלחה או הברקה ברגע השיא. ליורם ארבל זוכרים את "הללויה" ואת "ככה לא בונים חומה" עד היום, ולמאיר איינשטיין את ההשתנקות ההיא במהלך הניצחון על צרפת בענף הביפ. אני לא שולל אפשרות שרסקין חיפש את משפט הגיים, סט מאץ' שלו עוד לפני המשחק, או שאולי אימץ אותו בחום לאחר שקלט את הנתון שדיברת עליו מתוך תחקיר הנתונים והסטטיסטיקה המונח מול עיניו מדי משחק (הרי לא חשבת שהוא ופרשנים שלצידו באמת מזמררים נתונים בעל פה מתוך מוחם הקודח).
במלים אחרות, יש מצב שהוא שינן את זה יומם ולילה לפני השידור של משחק האליפות והתוכנית שבעקבותיה. ייתכן גם ששלף את זה באקראי איכשהו וכל כך התלהב מעצמו, שחזר על כך שוב ושוב.
ואגב, להבדיל ממך, אני לא לגמרי בטוח שיש פה עניין של אי-רלוונטיות והתיישנות: נכון, עברו עשר שנים מאז קטש לקח למכבי תואר אירופי כשחקן, וכעבור עשור הוא מגיע כמאמן ועושה זאת שוב. סוג של מעגל שנסגר. סוג של צירוף מקרים. סוג של גימיק. והרי על זה חיה התקשורת עוד הרבה לפני שרסקין התגלגל לשורותיה ההומים. הוא לא המציא דבר. ומי יודע, אולי ישנם אפילו אנשים חדי זיכרון שמבחינתם האזכור כל כך מתבקש שאם רסקין לא היה נוגע בו הם היו מחשיבים את העניין כפספוס. על אותו משקל אני מניח, שגם אם עבורך ועבורי הוא דרמטי מדי, מאוד יכול להיות שהרבה אנשים היו מגדירים אותו כיבש וצנוני אם היה מתנהל באופן שהיה מבליט בעיקר שליטה עצמית ובקרה כמעט תמידית.
אני לא כל כך עוקב אחר פועלו מחוץ לשידורי הכדורסל ויציע העיתונות. את תוכנית הבוקר בגל"צ כמעט שלא יצא לי לשמוע, וגם לא את תוכנית הראיונות שלו בערוץ הבידור (שם זה היה?). על סמך מה שאני רואה ושומע, אני מוצא מגיש רהוט, בקיא, ידען וחד ברוב המקרים, שנוטה לדרמטיזציה. להגיד לך שאני משוגע על זה? לא, אני לא. להגיד לך שזה עד כדי כך מפריע לי? אולי קצת, בשוליים.
אני חושב שהוא פשוט גורר איתו נטייה שאופיינית לתקשורת של היום. "הדברים ברורים" שלו כשהוא חותך מרואיין, וגם ה-"כי מה?" כשהוא מזרז אותו לפואנטה הן דוגמאות מצוינות למה שקורה מזה שנים בתחום הזה: דבר קצר, דבר תמציתי, תן לי כותרת, ספק צבע עכשיו. אין לנו יותר מדי זמן לבלבול מוח ארוך. בוא, תתקדם מהר יותר לעבר השורה התחתונה. זמננו תם. תודה רבה לך ושלום.
זה הקו, זו הגישה, בטח בטלוויזיה, בטח בתוכנית כמו יציע העיתונות שדיוניה מוגבלים מראש בזמן (אם כי יצא ממנה עוקץ בכך שהעורך כבר אינו חותך דיונים כיקה קפדן, אלא מאפשר ארכה ועוד ארכה ועוד אחת).
כאמור, לא מת על הקו באופן אישי, ובעיקרון הייתי מצפה ממנו להתעלות בנקודות שהזכרתי, אבל סבור בו זמנית שאפשר לחיות עם זה בשלום. בסופו של דבר, בשקלול סך תכונותיו הוא אחד הטובים ביותר שיש.
