בלי שום קשר לדרך בה תסתיים סדרת הגמר של ה-NBA, ובעצם בלי שום קשר לשום דבר, הגיעה השעה לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. יש לי יסוד סביר להניח שהם יתקבלו על ידי רוב הציבור ככפירה מוחלטת, חילול הקודש, סניליות או דברי הבל מוחלטים, אבל זה ממש לא מזיז לי. כבר זמן מה, אולי אפילו שנתיים-שלוש, הולכת ומתחזקת אצלי התחושה הזו, והעונה הנוכחית, וגם הפלייאוף הנוכחי, רק קיבעו אותה עמוק יותר במחשבה.

קובי בראיינט לא נופל ממייקל ג'ורדן.

פשוט כך. בעצם, בכלל לא פשוט, אבל עדיין כך. אלוהי כדורסל אולי היה רק אחד, אבל גם קובי לא בדיוק שייך לפלנטה הזו, או למישהו משחקני הכדורסל מזן בן תמותה. אגב, יש עוד כמה שחושבים כך. למשל אוהד הסלטיקס - הסלטיקס, כן? - שכתב לקראת פתיחת סדרת הגמר באחד האתרים של הירוקים-לבנים: "אני שונא את עצמי על כך שאני כותב זאת, אבל אני מוצא קווי דמיון ברורים בין מייקל לקובי, ובראשם העובדה שיש רק שתי דרכים בטוחות למנוע מהם לקלוע: לבצע עליהם עבירה, או המועדפת עליי - להתפלל ממש חזק שהם יחטיאו".

עדיין נשמע מופרך ומחייב אשפוז כפוי? בסדר, בואו נבחן את העניין. למרות שזה בהחלט לא העיקר, אליו כבר נגיע, ניפטר תחילה מהמספרים היבשים. מעבר לעובדה שג'ורדן קלע יותר (30.1 לעומת 25.3, למרות שלקובי מגיעה איזושהי הנחה על השנים בהן הוא שימש כינור שני לשאקיל), בכל שאר הקטגוריות הנתונים דומים מאוד: ריבאונדים (6.2 ג'ורדן, 5.3 קובי), אסיסטים (5.3 מול 4.7), אחוז מהשדה (49.7 מול 46), אחוז לשלוש (32.7 מול 34), אחוזי עונשין (83.5 מול 83.8), וגם הפער במספר הטבעות הולך ומצטמצם.

ג'ורדן היה שחקן הגנה טוב יותר, בוודאות. אם כי, אצל שניהם זה בעיקר עניין של החלטה. ברגע שמישהו נכנס להם לרדאר, עלה להם על העצבים או מה שזה לא יהיה, התוצאה בדרך כלל היתה אטרף הגנתי, וגם אם במקרים רבים מדובר היה במספר דקות מוגבל, לרוב זה הספיק כדי להוציא ליריב את החשק לעבור את קו מחצית המגרש. קובי, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת, הוא קלעי טוב יותר ובעל טווח גדול יותר, אבל עדיין, זה לא העיקר. העיקר הוא השילוב הלא ייאמן של היכולת האישית והווינריות.

נתחיל דווקא עם הסעיף השני. לפני שהעליתי את המלים האלו על הסייבר-ספייס, ניסיתי להריץ בראש את כל הווינרים הגדולים שראיתי בחיי. לא רק גו-טו-גאי'ז עם ביצי בת יענה, שלעולם יתנדבו לקחת עליהם את הזריקה המכריעה, ופעמים רבות היא תיכנס להם, אלא כאלה שבשום מקום, בשום תנאי ובשום מצב, לא יקבלו כאפשרות, ולו הרחוקה והקלושה ביותר, את המושג הפסד.

שמות רבים גיששו את דרכם בין כלי הדם והתאים המסתיידים במוח, וכשהתפזר הערפל נותרו שם רק ארבעה: מג'יק, בירד, מייקל וקובי. לא זוכר ווינרים גדולים מהם, כולל כולם: מד"ר ג'יי ועד אייזייה תומאס, מקארים ועד מוזס מאלון, מביל וולטון עד אולג'וואן, משאקיל ועד טים דאנקן, מבארקלי ועד סטיב נאש. יכול להיות שאי פעם, לפני שעמדתי על דעתי, בימי הסלטיקס, הלייקרס והניקס של שנות ה-60' ותחילת ה-70', היו גם אחרים. לא אתיימר לומר שאני זוכר את אוסקר רוברטסון, ביל ראסל, ג'רי ווסט,
בוב קוזי, וולט פרייז'ר או אלג'ין ביילור, אבל בין אלה שראיתי - אין לארבעת המופלאים האלה מתחרים. על ג'ורדן אמרו בזמנו, שגם כשהוא משחק מול בנו בן השלוש הוא בחיים לא ייתן לו לנצח? גם קובי ומג'יק לא היו נותנים כלום לילד, ובירד בכלל היה משפיל אותו ועוד צוחק לו בפרצוף.

עכשיו היכולת האישית. למרות שאני משוחד לחלוטין - מג'יק היה ויהיה לעד השחקן האהוב עליי בתולדות הכדורסל - ולמרות שבירד היה הרבה מעבר למדהים בכל קנה מידה, הם בשום אופן לא משתווים ביכולותיהם לאלה של ג'ורדן ובראיינט. ודאי שלא מבחינה פיזית-אתלטית, אבל גם לא ביכולת ליצור יש מאין בתנאים הכי קשים ומלחיצים. מג'יק קרא (וקרע) הגנות כמו שאיש לא עשה לפניו או אחריו, בירד הרג אותם באלף ואחת דרכים, אבל מייקל וקובי זו רמה אחרת.

ג'ורדן, מעבר לכל מה שנכתב כאן עד עכשיו, שייך לעולמות אחרים גם, וכנראה בעיקר, בזכות תחושת חוסר האונים המוחלטת שהוא גרם לכל מי שניסה להגביל את צעדיו. אי אפשר היה לעצור את ג'ורדן, וגם אם כבר הצלחת לכפות עליו זריקה בלתי אפשרית, הוא קלע המון מהן, כולל מיליוני סלי ניצחון. הוא גם עשה את השחקנים סביבו טובים יותר, ולמרות היותו המלך הבלתי מעורער של קבוצתו - לא התבייש מדי פעם לסייע לאחרים לזרוח אם טובת הקבוצה חייבה זאת. מזכיר לכם מישהו?

בקיצור, מבחינתי קובי כבר שם, על אותה מדרגה כמו ריבונו של כדורסל. מה שאלתם? לברון ג'יימס? ברור שמבחינת היכולת האישית יש לו מה למכור לפחות כמו השניים, אבל שיפנה למערכת כשיוכיח את עצמו בתחום הווינריות, ואם אפשר - אחרי אליפות או שתיים.

shaharhermelin@gmail.com