אחד מסרטי הספורט היותר משעשעים שיצא לי לראות היה "Bull Durham", שזכה בארץ הקודש ששמו יתורגם באופן הנפלא והמדויק ביותר ל"מעריצה צמודה". באחד הקטעים היותר זכורים בסרט - העוסק בנעשה בקבוצת בייסבול מליגה נמוכה - מתעמתים קלוד אבּי ללוש, פִּיצ'ר צעיר ושחצן, בעל יד נפץ הלוקה לעתים קרובות מדי בחוסר דיוק משווע (אותו מגלם טים רובינס האליל), וקראש דייויס, תופס וותיק שהובא במיוחד כדי לסייע לו להשתפר ולהגיע לליגה הבכירה (קווין קוסטנר), על רקע רצונם המשותף לזכות בחסדיה של ה-מעריצה (סוזן סרנדון).

בשיאו של העימות זורק דייויס לללוש כדור בייסבול, ומזמין אותו לנסות ולפגוע בו ישר בחזה. "אם אני זורק, אני הורג אותך", צועק הפּיצ'ר העצבני. "באמת?", עונה דייויס, "לפי מה שאני שומע, לא תצליח לפגוע במים גם אם תיפול מהסירה המזוינת".

נזכרתי בסצנה הזו אור לבוקר יום רביעי, על רקע היום השחור משחור שתפס ריי אלן במשחק השלישי מול הלייקרס. שתי נקודות עלובות, 13-0 מהשדה, כולל 8-0 לשלוש, וזאת רק יומיים אחרי שסיים עם 32 נקודות, 20-11 מהשדה ו-11-8 מעבר לקשת, שיא NBA למספר שלשות במשחק בודד בסדרת הגמר. "ככה זה אצל קלעים", אמר פעם צלף NBA ותיק (נדמה לי אלכס אינגליש, אבל ממש לא בטוח), "יש ימים שהטבעת נראית לך גדולה כמו האוקיינוס האטלנטי, וכל מה שאתה רק מעיף בכיוון הכללי - נכנס, ויש ימים שאתה חי בהרגשה שמישהו פשוט שם מכסה על הסל".

ככה זה-ככה זה, אבל עדיין היה מדהים לראות את אחד הצלפים הטהורים הגדולים של העשור וחצי האחרונים לא מסוגל לקנות ולו סל שדה אחד בודד, אפילו ממצבים חופשיים לחלוטין. קרדיט גדול ואף ענק לדרק פישר, שבילה דקות רבות ברדיפה ובהתשה מוחלטת של אלן, ובמקביל עשה את כל ההבדל בהתקפה.

איזה שחקן פישר, אה? לא, באמת - איזה שחקן? חולה עליו. שומר ענק, מנהיג, שמאלית קטלנית, קור רוח של דייג שפמנונים איסלנדי ובעיקר לב בגודל של הסטייפלס סנטר, ביצים בגודל של מסצ'וסטס ועוצמה פיזית של פול-טריילר שאיבד את הבלמים בירידה מהקסטל. 48 שניות לסיום, אחרי שאימלל את הסלטיקס בכלל ואת ריי אלן בפרט במשך משחק שלם, הולך האיש לסל מול שלושה בוסטונאים, מקבל בומבה בראש מגארנט, עושה מזה פאול וסל ועוד בוכה מהתרגשות אחרי המשחק, כאילו לא עשה את זה עבור הלייקרס כבר איזה 50 פעם לפחות. מלך.

ובאותו עניין, או לפחות אותו משחק. מעט אחרי שריקת הסיום, התקשר ידידי מ.י., האגדה והאיש, ושאל אם בעקבות כל טעויות השיפוט במשחק, וההזדקקות התכופה של השופטים להילוכים חוזרים כדי לקבוע האם צדקו או טעו בהחלטותיהם (ובדרך כלל הם טעו) - אני עדיין סבור שאין מקום להיעזרות בוידיאו גם בארץ ובאירופה. אמרתי לא שלא רק שאני איתן בדעתי, אלא שהיא רק התחזקה בימים האחרונים, וגם כאן - מדובר באירוע שהתרחש דווקא בבייסבול.

לא יודע אם בין כל ענייני הענף-שאין-לנקוב-בשמו וגמר ה-NBA מצא מי מהערוצים להביא את הסיפור, אבל בארה"ב הוא עשה כותרות ראשיות במשך אי אלה ימים: לקראת סיומו של משחק שגרתי בין דטרויט לקליבלנד, עמד המגיש של דטרויט, ארמנדו גלאראגה, בפני השגת משחק מושלם - פסילת כל 27 החובטים המתייצבים מולו במהלך תשעת האינינגים, מבלי לתת אפשרות לאף אחד מהם לחבוט ולהגיע לבסיס. מדובר בהישג נדיר ביותר, ומשאת נפשו של כל מגיש באשר הוא.

אחרי 26 פסילות רצופות, הצליח ג'ייסון דונלד, החובט ה-27 של קליבלנד, להכות בכדור, ודהר לכיוון הבסיס הראשון. שחקני השדה של דטרויט הצליחו אמנם להעביר את הכדור לבסיס, אולם השופט הקרוב, ג'ים ג'ויס, קבע שהכדור הגיע לשחקן הבסיס הראשון מאוחר מדי, אחרי שדונלד כבר נגע ברגלו בבסיס. הלך המשחק המושלם של גלאראגה. הנה האירוע כולו כאן.

אממה, ההילוכים החוזרים קבעו חד משמעית כי ג'ויס טעה ובגדול. דונלד היה זה שהגיע לבסיס מאוחר מדי, וג'ויס היה חייב לפסול אותו. מאחר שבבייסבול לא משתמשים במצבים כאלה בהילוך חוזר, לא נהפכה ההחלטה על פיה, גלאראגה נותר מתוסכל וכועס, ומיליוני חובבי בייסבול בארה"ב בכלל ובדטרויט בפרט נכנסו באמ-אמ-אמא של ג'ויס האומלל.

נו, אז אתה מצדיק דווקא אותי, קבע מ' בפסקנות אופיינית, זו בדיוק הסיבה למה כן צריך את הטלוויזיה. ממש לא, השבתי, תראה איזה סיפור ענק זה נהיה. תסכול של קבוצה שלמה, התנצלות פומבית של השופט, שיום למחרת, באותו מקום ובמשחק בין אותן קבוצות, לא יכל לשלוט בעצמו ופרץ בבכי מול מיליוני צופים, דיונים על דיונים בכל מקום אפשרי. כך זה צריך להיות: כולם טועים, וטעויות הן חלק מהמשחק. פעם לטובתך, פעם נגדך. זהו חלק בלתי נפרד מהקסם, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת.

shaharhermelin@gmail.com