כל הארץ דגלים-דגלים, וכל העולם עוזרי מאמנים-עוזרי מאמנים.

טום תיבודו יקפוץ מספסל הסלטיקס אל עמדת המאמן הראשי בשיקאגו. לארי דרו, שתמיד ייזכר, לפחות במסדרונות כדורסלע-האתר, כמי ששיחק בסקאבוליני פזארו, קופץ אחרי הרבה מאוד שנים כעוזר בקבוצות שונות לתפקיד המרכזי באטלנטה.

אלעד חסין פוסע צעד אחד קדימה במכבי חיפה, ל"ל אשר על ג"ג מחליף את קטש. עמי עוזי ויניב בורגר התקדמו בדרך הזו גם ברמת גן, רק ששם זה קרה תוך כדי עונה. מאמננו הגולה (עד לפני מספר ימים), מאמננו העתידי (שכבר לא יאמן את מכבי בזמן הקרוב) ומאמננו האדמוני לשעבר (אין סכנה שהשיער יחזור לו פתאום) – כולם החלו כעוזרים. שלא לדבר על רו"ח ד. שמיר, שעשוי לשוב לאותה עמדה ממש, אומרים.

ומתי יגיע זמנם של מתן חרוש ורועי חגאי, אם בכלל? אם נחיה גם נראה.

את הדוגמאות המאוד פופולאריות של מאמננו הפסנתרן סימונה פיאניג'אני, שהפך למאמן ראשי של סיינה אחרי עשור, או של צ'אבי פסקוואל שצמח מתוך הספסל של ברצלונה – כל אחד מכיר. או היה אמור להכיר עד עכשיו.

יש פה חומר לאייטמון, נתקשה להכחיש זאת, ברם אולם בשלב הזה, כאשר תומרינגו סטאר ארגן לעצמו יום מחלה ושיבש את לוח הזמנים והתורניות בלשכה הנשיאותית, כל אשר רציתי הוא להתמקד לרגע בפיסקה על לארי דרו.

חלף זמן רב מאוד מאז שיחק האיש הזה בפזארו, אבל אני זוכר אותו בבירור. עונת 1988/89. היו ימים. מבט לארכיון מעלה את הנתונים שלו בליגה האיטלקית: 22 נקודות בממוצע ב-37 דקות. 62 אחוז לשתיים, 40 אחוז לשלוש, 85 אחוז מהקו, 3.3 אסיסטים, 2.8 ריבאונדים. שיחק לצד דארן דיי והחלף לקראת סיום העונה, לא יודע ולא זוכר למה, על ידי נורם ניקסון. צריך לשאול את ואלריו ביאנקיני מה היתה הסיבה. אם הוא לא זוכר, אולי אריו קוסטה או וולטר מאניפיקו זוכרים.

יאאא אולוהייים, איזה שמות. איזו תקופה. נרצה להיות הגורם הישראלי היחיד פחות או יותר שמאחל הצלחה רבה לחבר לארי דרו בתפקידו החדש, גם מבלי כל היכרות אישית.

היידה לארי דרו, היידה, היידה, היידה – מכל חברי דירקטוריון כדורסלע-האתר ונשיאות הסיפרה. ככה זה כשבלוטות הנוסטלגיה נוטפות כל טוב.

אם כבר איטליה, הערב גיים נאמבר 2 בגמר הפלייאוף בין סיינה למילאנו. היה 20 הפרש במשחק הראשון לסיינה, ובמחצית רק נקודה. עושה רושם שפסה התקווה לחלוטין בליגה האיטלקית, לפחות לפי שעה ולפי משקל וכל עוד מטיל מאמננו הפסנתרן, סימונה פיאניג'אני, את כובד משקלו בעניין. אומרים שהוא עוזב את סיינה, אגב. אולי זה יפתח סיכוי לאחרות. בינתיים, עם קצ מזל, אולי מילאנו ייקחו אחד. בכל זאת, מדובר בטוב משבעה ויש למועדון הזה קצת יכולת והרבה כבוד ומסורת.

ספרד הערב, סיפור-סיפור. משחק מספר 3 בגמר, 0:2 לקאחה לבוראל ויטוריה נגד ברצלונה והיא מארחת, מגישה את הסרב.

במקום חוף השנהב נגד גוודלחארטה הייתי מושיב הערב את כל העם שיישב לראות שידור חי מהמשחק באיזושהי תואנה כזו או אחרת (הכי טוב "קבוצתו של ליאור אליהו-שלנו מרחק נגיעה מהתואר") מול ערוץ 2 מדורת השבט, כדי לראות את ספליטר נגד ואסקז, טלטוביץ' נגד פיט מייקל, נבארו נגד צמד קלעים, אולסון ואינגליש, בעלי טווח שלא נגמר.

אגב, מתי נראו צמד קלעים לבנים אמריקאים בקבוצה אירופית? אוקיי, אמריקאי-מתאזרח (אולסון) וקנדי (אינגליש). חשבתי לרגע שאתם פחות קפדניים מזה. כנראה שזה לא יקרה בימי חיינו. נתפשר על סלובקיה נגד צ'יזבטיסטן, שיהיה מה לספר לחבר'ה סביב קערת קליפות הפיצוחים. בחו"כ.

זאת ועוד.

קראתי ידיעה היום שלפיה דייויד בלות'נטל אישר בפני אריק שיבק, כי יגיע לאימוני הנבחרת באיחור של עשרה ימים. את דעתי בעניין כבר אמרתי וכתבתי, וברגע שהחברים המכובדים מ-YNET יעלו את הלינק ל-600 גרם טקסט בעניין מתוך 'בלייזר' אשמח להציג אותו גם כאן.

ובינתיים, רק ברמת התחושה: איכשהו, מרגע ששיבק ישב עם ירושלים כדי לאמן אותה ודווקא עוזרו בנבחרת, קטש, קיבל את התפקיד, ומרגע שמכבי ת"א עם בלות'נטל (4 מ-18 בגמר) הפסידה את האליפות, כל החשיבות של הסיפור הזה התפוגגה איכשהו, לא? כאילו נדמה שמדובר בעניין פחות חשוב. שחקן שלא התעלף מאושר כדי להגיע לנבחרת, ועל הדרך גם איכזב ברגעים החשובים, מודיע למאמן שעוזרו הועדף על פניו שהוא יגיע באיחור. אוקיי, בסדר, שיהיה.

כדי להיות יותר אופטימי ופחות ציני, אני מניח שלקראת אוגוסט, בחלוף שאון המונדוביפ וסיפורי מסכי הענק שנחטפים בחנויות בקצב, נתייחס לעניין בחום ואהדה מוחצנים יותר. כרגע זה לא ממש משנה כך נדמה לי, על אף שאינני.

חילופי משמרות מתקיימים ברגעים אלה ממש בלשכה הנשיאותית. רעיית הנשיא יוצאת לעבודה באיחור, כותב שורות אלה מתכונן נפשית לכמה וכמה (וכמה!) שעות צמודות עם תומרינגו סטאר.

תם הטקס.

שלומות ונצורות בשלב זה.