לא הייתי סגור על זה שהלייקרס לוקחים. לגמרי לא. נכון שנתוני הפתיחה היו לטובתם - גם משחק ביתי וגם מומנטום חיובי אחרי הניצחון המוחץ במשחק מספר שש - אבל משחק שביעי הוא תמיד משחק שביעי, והסלטיקס הם תמיד הסלטיקס, כך שלא הייתי נופל מהספה מרוב הלם אם בסופו של דבר דווקא הירוקים היו אלה שמקבלים לידיהם את הגביע.

לעומת זאת, מרגע סיומו של המשחק השישי, לא היה לי אפילו צל צלו של ספק שתפריט המשחק המכריע יכלול אי אלו מנות מוגדרות וידועות מראש. תקראו לזה ניסיון (משהו כמו 35 שנה של מעקב אחרי פלייאוף ה-NBA בכלל וסדרות הגמר שלו בפרט), תקראו לזה תחושת בטן, תקראו לזה מה שאתם רוצים, אבל הייתי בטוח שהדברים הבאים יקרו, כמו שבטוח שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. בחיי שלא מדובר בחכמה שלאחר מעשה. יעידו המלכה-האם והנסיכות, ששמעו אותי בשיחה מקדימה בנדון עם ידידי מ.י., האגדה והאיש. אגב, יש לשער שמ' עצמו לא יעיד לטובתי, ולו בגלל שרוב הניחושים שלו היו הפוכים לשלי.

הנה הסעיפים הבולטים, לגביהם התחייבתי בפני מ' כ-12 שעות לפני הג'אמפ הראשון של משחק מספר שבע:

אין מצב שהמשחק נגמר ביותר מ-10 הפרש לכאן או לכאן.

סך הנקודות לא יעבור את ה-175 (כן-כן, עוד הייתי לארג' איתם...).

אף קבוצה לא תגיע ל-50 אחוז קליעה מהשדה.

השיפוט יהיה נורא ואיום, כמו שהוא כבר שנתיים לפחות בליגה. אמרתו המיתולוגית של צ'ארלס בארקלי מהיום בו עברה הליגה משני שופטים לשלושה ("איזה הבדל זה יעשה? שום הבדל. קודם היו שניים שאין להם מושג, ועכשיו יהיו שלושה שאין להם מושג") - מעולם לא נשמעה נכונה יותר. קוסטאס ריגאס והיורוליג לא לבד, למרבה הצער.

גם ברגעים בהם העידוד חייב להיות בשיאו, הסטייפלס סנטר ימשיך להישמע כמו אקווריום לעומת ה-TD גארדן של הסלטיקס במצבים דומים ובכלל.

מתישהו ברגע קריטי, דרק פישר יקבור שלשה בלתי אפשרית מ-138 מטר לפחות.

או שרון ארטסט ייצא הכי גדול בעולם במשחק הזה, או שהוא יהרוג את סיכויי הלייקרס, או שניהם גם יחד.

עבירות רגילות, עבירות טכניות, "סתם" הרחקה - בכל מקרה אין מצב בעולם שראשיד וואלאס מסיים את המשחק על הפרקט.

אם הלייקרס מנצחים, המשפט השני של קובי בריאנט, אם לא הראשון, יתייחס לכך שיש לו יותר טבעות מלשאקיל.

בין אם הלייקרס מנצחים ובין אם הם מפסידים, כבר יפרצו מהומות באיזשהו מקום בלוס אנג'לס.

פיל ג'קסון יודיע שהוא עדיין לא בטוח שימשיך גם בעונה הבאה.

ועוד שתי נקודות בשולי הדברים, כמו שנהוג לומר: ראשית, סשה וויאצ'יץ'. 11.7 שניות לסיום, כשהלייקרס ביתרון שתיים והוא עצמו אולי שנייה וחצי על המגרש, האיש מתייצב לשתי זריקות עונשין שהמלה "גורליות" אפילו לא מתחילה לתאר את חשיבותן, וקובר אותן כאילו היה שילוב של מייקל ג'ורדן, סטיב נאש וריק בארי. כשהמאמן הראשי באחד מבתי הספר התיכוניים בצפון קרוליינה הודיע לשחקניו בתום האימון הפותח של העונה, כי בסיום כל אימון איש לא יגיע למקלחת לפני שיקלע 20 זריקות עונשין ר-צ-ו-פ-ו-ת, ואף תלה שלט ענק לרוחב כל קיר האולם "Free throws win ball games" - לזה בדיוק הוא התכוון.

שנית, מסיבת העיתונאים בסוף המשחק. חלק מהמשתתפים שואלים שאלות אינטליגנטיות, או לפחות כאלו שרוב הסיכויים שיגררו תשובות נורמליות, אבל לגבי האחרים - באמת שאין לי מושג מה עובר בראש שלהם. לא מדובר בראיון שמתבצע חצי דקה אחרי המשחק, כאשר הכל עדיין חם ולא תמיד מתחבר לשאלות קוהורנטיות. מסיבת העיתונאים מתקיימת 20-15 דקות לפחות אחרי שריקת הסיום, בחדר שקט וממוזג, כאשר לנציגי התקשורת יש את כל הזמן שבעולם לחשוב על שאלה נורמלית.

ועדיין, לרבים מהם יוצאים דברים מגוחכים כמו: "פאו גאסול, סיימת את המשחק עם 18 כדורים חוזרים. איך לדעתך עשית את זה?", או "איך זה מרגיש לנצח במשחק שביעי את הסלטיקס ולזכות באליפות?" וכל מיני כאלה. ולחשוב שהאנשים האלה מקבלים כסף, והרבה, כדי להגיע לביצועים המופלאים הללו. אנבליוויבאל.

איזה כיף יכול היה להיות אם פעם אחת, רק פעם אחת, היה מתייצב מישהו, נגיד גאסול אבל גם כל אחד אחר זה בסדר גמור מבחינתי, ובו זמנית מבהיר להם כמה הם מגוחכים ואף סותם להם קצת את הפה. "איך לקחתי 18 ריבאונדים? פשוט מאוד: בכל פעם שהכדור נזרק לסל תפסתי ביד אחת את הביצים של גארנט, וביד השנייה את הכדור החוזר, כאשר בינתיים ביינום, אודום, קובי וארטסט החזיקו בביצים של וואלאס, גלן דייויס, פירס ורונדו. פשוט מצאנו משולשים חדשים לתקוף".

"איך אני מרגיש אחרי ניצחון 3-4? נורא ואיום. לעולם לא אסלח לעצמי שלא קרענו את האמ-אמ-אמא שלהם בסוויפ. מרוב בושה, חרפה וכלימה - לעולם לא אוכל להראות את פרצופי בחוצות ברצלונה".

למרבה הצער, אלא אם דניס רודמן יבצע לפתע פתאום קאמבק, אין שום סיכוי שזה יקרה אי פעם, וגם זה משהו לגביו היתה ודאות מוחלטת.