הארכת חוזהו של דריק שארפ במכבי ת"א לעונה נוספת ראויה היתה, לעניות דעתי הלא קובעת, לכותרות קצת יותר גדולות מאלו בהן זכתה. נכון שזו היתה, פחות או יותר, החתימה הכי צפויה בענף, נכון שזה קרה בעיצומו של הטורניר הזניח ההוא של הענף-שאין-לנקוב-בשמו, התופס את רוב תשומת הלב התקשורתית, אבל עדיין - ראוי היה להקדיש לעניין קצת יותר אינצ'ים, ולו רק בגלל שיש אצלנו מעט מדי שחקנים כאלה, ה"מזוהים".

הבה נניח לרגע כי הבלתי ייאמן היה לפתע הופך למציאות, ודריק שארפ היה חותם בהפועל ירושלים, הופך לבורג חשוב, מסייע לה לזכות באליפות היסטורית, ומיד אחר כך מודיע על פרישה מכדורסל ועובר לגליל כדי לשמש כסוּ-שף של ארז קומרובסקי - האם למישהו יש ספק שגם בעוד 30 שנה, כשמישהו יזכיר את שמו של שארפ, האסוציאציה הראשונה של כולנו לא תהיה "מכבי"? שארפ הוא מכבי, ומכבי, בלא מעט מקרים, היא שארפ.

אבל שארפ, במציאות הנוכחית, הוא היוצא מן הכלל. נסו לרגע להיזכר בשחקנים אחרים בליגת קזינו, שמעלים אסוציאציה מיידית של קבוצה מסוימת ורק היא. שחקנים מובילים, לא נערי פוסטר שגדלו באגודה ובאופן קבוע מאיישים את קצה הספסל, עם כל הכבוד וההערכה לפועלם. כמה מצאתם?

קבלו חידה קלה הרבה יותר מכל מה שתיתקלו בו אי פעם ב"ונשאלת השאלה". מה המשותף לכל השחקנים הבאים - מיקי ברקוביץ', בארי לייבוביץ', בוזי ינאי, דורון ג'מצ'י, איתמר מרזל, מוטי ארואסטי, שמעון אמסלם, תומר שטיינהאור, עדי גורדון, עודד קטש וישראל אלימלך? ממש לא צריך רמזים, כי התשובה פשוטה וברורה: כולם כאחד (כמו גם רבים אחרים, שלא הוזכרו כאן מקוצר מקום) שיחקו לאורך הקריירה ביותר מקבוצה אחת, אבל לאיש אין ספק עם איזו מהן הם מזוהים, נכון? נכון.

ומנגד, כשירות לציבור, להלן סגל נבחרת ישראל למוקדמות אליפות אירופה הבאה עלינו לטובה, כפי שפורסם לא מזמן על ידי המאמן אריק שיבק ועוזריו: יובל נעימי, גל מקל, יוגב אוחיון, יותם הלפרין, רביב לימונד, טל בורשטיין, יניב גרין, רוברט רות'בארט, עידו קוז'יקרו, דגן יבזורי, גיא פניני, ליאור אליהו, אורי קוקיה, אלישי כדיר, יוני ניר, ליאור חכמון, בן רייס, דייויד בלות'נטאל ועומרי כספי.

מהתשעה עשר האלה - רק בורשטיין הוא ממש בגדר סמל. מבין האחרים, יש כמה שאמנם מתקשרים אצלנו לקבוצה מסוימת, אבל בלי להותיר רושם עז מדי (גרין, בלות'נטאל, נעימי, חכמון), כאלה שאולי אוהדיהם חושבים כך, אבל מבחינתם הם היו רוצים בסיום הקריירה להיות מזוהים דווקא עם קבוצות אחרות (כספי, אליהו, הלפרין), בודדים שאולי בדרך לסמליות (פניני) וזהו. כל השאר, לאן שמדי שנה או שנתיים יישאו אותם הרוח, החוזה המשופר או מה שזה לא יהיה.

אפילו שחקן העשור שלנו, מאיר טפירו, איש שיכולותיו והישגיו אינם מוטלים בספק, רחוק מלהיות מזוהה חד משמעית עם מועדון זה או אחר. אני מניח שהפועל ירושלים תהיה הבחירה הראשונה של רובנו בעניין, אבל "טפירו הוא ירושלים וירושלים היא טפירו"? ממש לא בטוח. למה לא בני השרון? או הפועל תל אביב עם סל הניצחון ההוא בדרבי ב-95'? ואיזה משקל יש לעונות היפות באילת? ובחיפה?

קטונתי מלהיכנס לכיסיו ולשיקוליו הכלכליים של כל שחקן ושחקן, וברור לי לחלוטין שזו פרנסתו, ושחובתו להחליט מה טוב ומה מתאים לו, ולא לאף אחד אחר. השאלה היא, האם עושים כולם - גם השחקנים וגם הקבוצות - מאמץ אמיתי כדי לנסות וליצור עבור כולנו עוד כמה סמלים. כפי שזה נראה כרגע, התשובה, למרבה הצער, היא שברוב המקרים לא ממש, וחמור מכך - ממש לא.

shaharhermelin@gmail.com