הטלפון צלצל בשעה שבע וחמישה בבוקר יום שישי. מסוג הצלצולים שמגיעים בשעות כל כך לא מקובלות, עד שהתגובה הראשונית שלך (טוב, שלי) היא "משהו רע מאוד קרה". נסיכה ב', עדיין בהתלבטות האם ללבוש לגן את חולצת דורה או את חולצת מיני מאוס (ברור שדורה לוקחת בהליכה. כאילו, דה? שלא לומר 'הווווווווווו, מה זה מיני מאוס?'), הרימה את השפופרת, אולם אחרי מספר שניות העבירה אותה אליי. "לא מבינה אותו", היא דיווחה ביובש, "הוא לא יודע לדבר טוב". מסקנה מספר אחת: מי שזה לא יהיה מעבר לקו לא מדבר עברית. מסקנה מספר שתיים: הילדה דקת אבחנה ומיטיבה להתנסח כאילו היתה מינימום דיק ויטאל.

לקחתי מידה את השפופרת. לואיס, חברי עורך הדין מניו יורק. "הכל בסדר?", מיהרתי לדאוג בשאלה, "ההורים?, סטיבן אחיך? מישל, שאם לא תציע לה נישואין אחרי שמונה וחצי שנים של חברות כבר לא תתחתן כנראה לעולם?". "כולם בריאים ושלמים", הוא ענה, "פשוט הייתי חייב לדבר עם מישהו שיבין אותי. זה ESPN, בן אדם. הם הרגו אותי עכשיו. פשוט הרגו אותי". "לואיס, וואט דה פאק?", תהיתי, "עכשיו כבר אחרי חצות בניו יורק, אני עם סידורי הבוקר של הנסיכות ואתה מוטרד, ומטריד, בענייני ESPN?". "אתה לא מבין", הוא ענה בעצב, "חשבתי שהם יהיו המעוז האחרון של שפיות בעולם, אבל גם הם נפלו".

תחקור קצר אך מעמיק מעט יותר, הבהיר סוף סוף את התמונה, כמו גם את הסיבות לדיכאונו של לואיס. מסתבר שהאיש חזר הביתה בתום עוד יום של עשיית מיליונים, או מיליארדים, או כמה שזה לא יהיה, וכהרגלו השתרע על כורסתו האהובה - ג'אנק פוד ובירה על השולחן וכלבו הנאמן רודמן (אל תשאלו) מכורבל לצדו. הכל, במטרה לצפות ב"ספורטסנטר", תכנית הדגל של ESPN ובלי שום צל צלו של ספק מהדורת חדשות הספורט הטובה ביותר בעולם.

בעוד האיש מתכונן לשעה שלמה של סיכום משחקי הבייסבול מאותו ערב, ניתוח דראפט ה-NBA, הפינה היומית והמשעשעת-תמיד "לברון ג'יימס לאן?" ושלל ענייני גולף, פוטבול והוקי קרח - נדהם ואף הופתע לגלות כי הכותרת הראשית לא עסקה באף אחד מהנושאים הנ"ל, אלא דווקא בניתוח סיכויי נבחרת ארה"ב בענף-שאין-לנקוב-בשמו. ולא מדובר היה רק בכותרת, כן? אלא גם בדיווחים חיים ממחנה הנבחרת, ראיונות בלעדיים, מסיבת עיתונאים, ניתוחים, פרשנויות, כל החבילה כולה. לתאר את מצבו של לואיס כהלם מוחלט, יהיה כמו לתאר את האוורסט כסתם עוד הר.

"אתה לא מבין", הוא אמר וחזר ואמר לפחות שתים עשרה פעם במהלך שיחה בת ארבע וחצי דקות - שכן עם כל הכבוד, מי צריך להכין את הנסיכות לבית הספר ולגן, אני או הוא (האמת היא שהמלכה-האם, אבל לא זו הנקודה כרגע). "כאן אצלנו, בארצות הברית הגדולה של אמריקה - המקום בו הספורט הזה עומד אצל רוב האנשים דרגה וחצי מתחת למירוצי כלבים ופולו-דשא של אלפקות - נפתחת מהדורת הספורט המרכזית עם הענף ההוא? איפה טעינו ולאן, לעזאזל, נישא את הבושה?".

כל מאמציי להקל את סבלו עלו בתוהו. ניסיתי להסביר שמדובר בסך הכל בעוד שבועיים-שלושה והכל יישכח, שאין כל כך מה לעשות מול הפופולריות של הענף ברחבי העולם, ושמן הסתם ESPN לא רוצה להראות שהיא מנותקת לחלוטין וכן הלאה וכן הלאה. לואיס פשוט מאן להתנחם. "עזוב-עזוב", הוא אמר, "למרות שאתה צודק, מן הסתם, תמיד רציתי לחשוב שאנחנו קצת שונים. שאנחנו המעוז האחרון מפני ההשתלטות המוחלטת של הענף התמוה הזה, שאגב לעולם לא אבין מה עד כדי כך מלהיב בו. לא מתוך סנוביות, חלילה. אני באמת ובתמים חושב שהוא משעמם כמו שידור ישיר של ועידת הרפובליקנים בדרום-מזרח אלסקה. אז חשבתי. גם אנחנו נפלנו. אבוי לבושה".

למרות הזמן הדוחק, רציתי לנסות ולנחם אותו בהבטחה שאו-טו-טו תגיע גם אליפות העולם בכדורסל, אולם לואיס כבר היה בשוונג. "והדבר הכי גרוע בכל העניין", הוא שצף, "הוא העובדה שהוא דוחף אותי להיות אנטי-פטריוט. בניגוד לכל עיקרון עליו גדלתי - לפיו היכן שמשחקים הכוכבים והפסים אנחנו איתם ובעדם - אני ממש מת שנודח מהטורניר המטופש הזה, כדי שאולי, רק אולי, אוכל לקבל חזרה את עולם הספורט שאני אוהב, לפחות כפי שהוא נשקף אליי בדרך כלל באמצעות "ספורטסנטר". אני ממש מגעיל את עצמי בכך שאני אומר זה, אבל זו עובדה. הלוואי שהם יעופו". אמר, וירד מהקו באותה פתאומיות כפי שעלה.

בזמן שמלים אלו רואות אור, כולנו כבר יודעים האם התמלאה משאלתו של לואיס, או שמא נגזר עליו לסבול, ומן הסתם אף במינון גבוה יותר, למשך ארבעה-חמישה ימים נוספים לפחות. אין לי דבר וחצי נגד נבחרת ארה"ב או בעד בחוריה המצוינים של נבחרת גאנה, באמת שלא. אבל אם הצליחו אנשיהן לכלכל את צעדיהם כך שהאמריקאים כבר נמצאים כרגע על הטיסה הביתה, ובכך תרמו לבריאותו הנפשית של חבר טוב אחד במנהטן - תודתי שלוחה אליהם מכאן.

shaharhermelin@gmail.com