סוף השבוע האחרון היה קצת יותר מדי בשבילי מבחינת הניסיון להתרכז ברצינות בכדורסל. מצד אחד, עומס בלתי רגיל של אירועים משפחתיים, כולל ביקורים של אורחים מחו"ל, מסיבות תחילת החופש הגדול, חזרות גנרליות לקראת הופעה חגיגית של קבוצת הריקוד של נסיכה א', ימי הולדת ומה לא. מצד שני, רבעי הגמר של המונדוביפ, שלא נהיה צבועים ונאמר שהתעלמנו מהם. ממש לא. מצד שלישי, חצאי גמר הגברים וגמר הנשים בווימבלדון, שאני תמיד משתדל לתפוס, וכן הלאה וכן הלאה.

אי לכך ובהתאם לזאת, קלטתי אמנם את עדכוני הכדורסל המרכזיים, אבל איכשהו הם עברו לידי בלי לעורר התרגשות גדולה מדי. הכנות הנבחרת יצאו לדרך? מעולה. שיהיה להם בהצלחה. פיל ג'קסון ממשיך לעונת פרידה? מצוין. כל העולם ואחותו החורגת מחזרים אחרי לברון ג'יימס? יופי. שחקנים כאלה ואחרים עוזבים את ליגת קזינו? נסתדר בלעדיהם. שחקנים כאלה ואחרים חותמים בליגת קזינו? ברוכים הבאים. אחרים סתם עוברים מקבוצה אחת לשנייה בתוכה? יאללה בסדר. דברו איתנו אחרי החגים. במילא הליגה לא נפתחת לפני פברואר 2013, לא?

חוץ מכל אלה, היה חם. מאוד חם. גם הלחות לא היתה משהו לכתוב עליו הביתה, כך שאיך אפשר להתייחס בשיא הרצינות לכדורסל? אי אפשר. מה עושים? הולכים לקצה האחר של הסקאלה, למקום בו אפשר לייחס לנתונים הרבה דברים, אבל רצינות היא לא בדיוק אחד מהם. תוך כדי גלישה אקראית ברשת, מצאתי פתאום רשימה של ה"שיאים" הכי ביזאריים, מצחיקים או מה שזה לא יהיה בתולדות ה-NBA. הרי לכם משהו המתאים למצב הצבירה שלי כמו נעליים מספר 60 לרגל של ולדימיר טקצ'נקו (ומדובר בעדות אישית מטווח של פחות ממטר, כן?).

אם כך, במיוחד לרגל פתיחת הקיץ ולאור המצב החשוך, קבלו את עשרת הגדולים (מתוך הרבה יותר), כפי שנבחרו על ידי פה אחד, בסדר אקראי וללא שום כוונה לעזור לכם להחליט מה יותר תמוה ממה, או מי יותר דפוק ממי.

הציטוט הארוך ביותר מהתנ"ך שקועקע על גופו של שחקן: לארי יוז, 16 מלים. למרות שאת גופו קישטו כבר באותו זמן לא פחות מ-15 קעקועים שונים, החליט יוז בשנת 2000 להגדיל את הרשימה. תחילה, הוא חשב לקעקע על גופו את כל פרק תהילים כ"ג, אולם בעצת חברו הטוב הסתפק בסופו של דבר בפסוק מרכזי אחד מתוך אותו פרק: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע" (ובאנגלית:"Though I Walk Through The Valley of The Shadow of Death, I Shall Fear No Man."). אם זה ממש חשוב לכם, את הקעקוע ניתן למצוא על זרוע שמאל של האיש.

מספר המקרים הרב ביותר של הקאות לפני משחק: ביל ראסל, 1,128. כן-כן, מסתבר שאחד מגדולי הגדולים של כל הזמנים היה כל כך דרוך ונרגש לפני עלייה לפרקט, עד שנהג להקיא את נשמתו מרוב לחץ, ורק אז לצאת למגרש ולהראות את כל מה שידע, ועוד איך הוא ידע. השאלה היחידה שצריכה להישאל כאן, כמובן, היא: מי לעזאזל חשב לספור ולתעד כל הקאה והקאה?

השחקן הראשון שהושעה עקב נשיכה של שחקן יריב: וויין "טְרִי" רולינס, אטלנטה הוקס. באפריל 1983, במהלך סדרת הפלייאוף מול הסלטיקס, פרצה קטטה בין רולינס לבין דני איינג'. במהלך ההתכתשות ביניהם נשך רולינס את איינג' באצבע ידו, באופן שדרש חמישה תפרים. רולינס הושעה לחמישה משחקים, והכותרת הראשית בעיתוני בוסטון למחרת זעקה: "Tree bites man!".

השחקן הראשון שסופסל עקב הגזמה במשחקי מחשב: ליונל סימונס, סקרמנטו קינגס. במהלך עונת 1990-91 נהג סימונס לשחק שעות על גבי שעות ב"נינטנדו", עד שהדבר גרם לדלקת בפרק כף ידו, והוא נאלץ להחמיץ שני משחקים. שנה אחר כך חיקה אותו דריק מקי מסיאטל, שסופסל מאותה סיבה ללא פחות משבעה משחקים.

הסיבה המוזרה ביותר להחמצת פתיחת עונה: צ'ארלס בארקלי (אלא מי?...), פיניקס סאנס. לפני פתיחת עונת 1994-95, הלך בארקלי להופעה של אריק קלפטון. לדבריו, האורות החזקים על הבמה סינוורו אותו עד כדי כך, שהם גרמו לו לשפשף את עיניו, תוך שהוא שוכח לגמרי שקודם לכן מרח את ידיו בקרם לחות מיוחד. כתוצאה מהמגע בין הקרם לעין, התפתחה אצל האיש דלקת בקרנית, שגרמה לו להחמיץ את משחק פתיחת העונה.

הסיבה המוזרה ביותר להצבה ברשימת הפצועים: מוצ'י נוריס, סיאטל סופרסוניקס. האמינו או לא, אבל הגארד של הסוניקס הוגדר בשנת 1999 על ידי הקבוצה כלא כשיר למשחק עקב....נדודי שינה. לדברי השחקן, מאז שנפטרה אמו מספר שנים קודם לכן, לא הצליח לישון יותר משעתיים-שלוש בלילה, וכתוצאה מכך לא תיפקד כהלכה על המגרש. הסוניקס החליטו שנוריס לא ממש יציב בנפשו, ומספר ימים אחרי שהוצב ברשימת הפצועים הוא נחתך לגמרי מהקבוצה.

השחקן הראשון שהקריירה שלו נקטעה עקב התנגשות עם עגלת מטען: ג'ף רולנד, פילדלפיה 76. דווקא אחרי שהצליח להתאושש מפציעה קשה ביותר בברך, ולחזור ל-NBA אחרי לא פחות מארבע שנים (!) בחוץ, נפגע רולנד על ידי עגלת מטען, בעת שהמתין לאוטובוס של הקבוצה מחוץ לבוסטון גארדן. התוצאה העגומה היתה פגיעה קשה ברגל, שחיסלה סופית את סיכויי הקאמבק שלו.

השימוש המוזר ביותר בקלף NBA רשמי: קינטל וודס, פורטלנד טריילבלייזרס. במארס 2002, נעצר וודס על ידי שוטרים מקומיים בגין מהירות מופרזת. כשפתח את החלון לשאול את השוטרים על מה ולמה נעצר, לא התקשו נציגי החוק לחוש בריח המוכר של גראס, שאפף את האזור כולו. הם דרשו מוודס את רשיון הנהיגה שלו, ומשלא מצא אותו - הושיט להם את קלף השחקן שלו על תקן תעודת זהות. עובדת היותו שחקן NBA לא הרשימה את מערכת החוק בפורטלנד, שהעמידה אותו לדין בגין אחזקת סמים, נהיגה במהירות מופרזת וללא רישיון. בחודש יולי של אותה שנה, לאחר שלא התייצב לדיון בעניינו בבית המשפט, נשלל רישיון הנהיגה של וודס, אולם הדבר לא מנע ממנו להמשיך לנהוג, עד שנעצר חודשיים אחר כך על ידי, ניחשתם נכון, אותה ניידת בדיוק. לפחות הפעם הוא זכר לא לעשן גראס בזמן הנהיגה, והואשם "רק" בנהיגה ללא רישיון.

השחקן הראשון שהזמין טייק-אוויי במהלך משחק: קוונטין דיילי, שיקאגו בולס. בעונת 1984-85, במהלך המחצית השנייה של משחק חוץ בסן אנטוניו, ביקש דיילי מאחד מנערי הכדורים שילווה מאחד העיתונאים כמה דולרים, ויביא לו מהמזנון משולש פיצה. הנער מילא את הבקשה, ודיילי התיישב בקצה הספסל ואכל בתיאבון, לקול צחוקם של הצופים ושל חבריו לקבוצה.

ולסיום, המעבר המדכא ביותר מקבוצה לקבוצה: לירוי אליס וג'ון טראפ. בעונת 1971-72, היו השניים שחקני לוס אנג'לס לייקרס, שהשיגה מאזן של 69 ניצחונות ו-13 הפסדים, הטוב ביותר בהיסטוריה עד אז. בתחילת העונה שלאחר מכן, הועברו אליס וטראפ בטרייד לפילדלפיה, שהשיגה באותה עונה רק תשעה ניצחונות לעומת 73 הפסדים, הגרוע ביותר בכל הזמנים. אין יותר "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" מזה.

זהו. אחרי שצחקנו ונהנינו, או שלא, אפשר לחזור לעסוק בכדורסל ברצינות, אולם זה יקרה כבר מן הסתם בהזדמנות אחרת, בשאיפה שאז יהיה קצת פחות חם ולח.

shaharhermelin@gmail.com