בשעה טובה ומוצלחת הפור נפל. לברון בחר במיאמי היט, ולפני שנתפנה לעסוק בשאלות החשובות באמת (למשל: איך, לעזאזל, צולחים עוד 50 ומשהו ימי חופש בלי שנסיכה א' ו/או הוריה יחתכו ורידים?), הנה כמה קצת פחות הרות גורל, אך ללא ספק מעניינות, בעניין הזה:

תוך כמה שניות אחרי הודעתו של לברון נחטפו כרטיסי המינוי האחרונים לאמריקן איירליינס ארינה במיאמי?

ובמקביל - כמה מקום יישאר לצופים באולם, אחרי שלתוכו יידחקו שלושת האגואים של ג'יימס, ווייד ובוש?

שלא לדבר על מה יקרה אם פט ריילי יחליט שהוא ורק הוא יאמן אותם?

אם קבוצת NBA זורקת בממוצע כ-80 פעם מהשדה במשחק, מה הסיכוי ששלושת הטנורים ישאירו לכל האחרים יחד יותר מ-20 בערב?

מי יותר משכנע בוויכוח שהתחולל ברשת בין שני אוהדי קליבלנד - זה שאמר: "כשמייקל ג'ורדן רצה לקחת אליפות הוא לא עבר לפיסטונס, אלא חיכה שהבולס יהיו מספיק טובים כדי לכסח לפיסטונס את הצורה", או זה שטען "בשביל אליפות, לברון פשוט היה חייב ללכת. הקללה שרובצת עלינו כל כך חזקה, שגם אם ישו ישחק אצלנו פוינט-גארד, פטרוס הקדוש סמול פורוורד והמלאך גבריאל סנטר - עדיין נצליח להפסיד למישהו בדרך לטבעת"?

לאיזה עובי שכפ"צ יזדקק לברון בביקורו הראשון בקליבלנד?

את מי מהקבוצות יעודדו באותו משחק בני משפחתו, שמן הסתם יישבו ביציע?

ובאותו הקשר: משחק אחרון בעונה הרגילה, קליבלנד מתארחים במיאמי, שכבר מזמן הבטיחה את המקום הראשון במזרח. הקאבס חייבים לנצח כדי להיכנס לפלייאוף. שנייה לסיום, נקודה הפרש לקליבלנד, לברון על הקו לשתי זריקות. קולע או מחטיא "בלי כוונה"?

האם יכול להיות שהסיבה האמיתית למעבר, היא בכלל כדי שללברון יהיה תירוץ ממש טוב למה לא הוא לוקח את הזריקה הקובעת?

איך הוא קרע לכולנו את הלב עם האמירה בסגנון: "כדי להיות יחד במיאמי שלושתנו נאלצנו לקצץ משהו בשכר שלנו"?

כי הרי איך, איך הוא יסתדר עם רק 95 מיליון?

כמה משחקים יעברו עד שווייד וג'יימס יתחילו לריב על המגרש, או מחוצה לו?

ונכון שגם לכם נדמה שאפילו זה לא יעזור ללברון לקחת אליפות? לא יודע למה: השבתה ממושכת של מישהו, חס וחלילה, סכסוך כזה, סכסוך אחר, "סתם" הפסד לבוסטון או למי שזה לא יהיה, משהו כבר יקרה בדרך, לא ככה?

אבל עם כל הכבוד לג'יימס ולמעברו הדרמטי, הטריד אותי בימים האחרונים משהו קצת יותר חשוב בתחום הכדורסל. לא ההגרלה של מכבי ת"א ושל גלבוע/גליל ביורוליג, ושל שאר הקבוצות הישראליות ביורוקאפ-צ'אלנג' או מה שזה לא יהיה, גם לא המעברים הבלתי פוסקים של שחקנים בין הקבוצות בארץ (יש לשקול מתן פרס מיוחד על מפעל חיים לשחקן שיישאר באותה קבוצה שלוש שנים רצופות, וששמו אינו דריק שארפ).

הרבה יותר הטרידה אותי הידיעה על כך שהפועל יקנעם/מגידו, למרות הכל ואחרי הכל, החליטה לא לשחק בעונה הבאה בליגת העל, וכמוה, אולי, גם הבקעה. במקביל, החל שוב הריטואל הכולל הודעות מהמנהלת לקבוצות שאך לא מכבר ירדו ללאומית, נהריה ורמת גן, כמו גם לאשדוד שסיימה שלישית בלאומית - להיערך לאפשרות שאולי בכל זאת אחת או שתיים מהן תופענה בליגה הבכירה.

מעבר לצער האישי על כך שלפחות בינתיים - לא ישחזר המבצר במשמר העמק את ימיו הגדולים משנות ה-70', באמת שהגיע הזמן להפסיק את הקרקס הזה של מי שעולה - בעצם לא עולה, מי שיורד - בעצם לא יורד וכל מה שקשור אליו ומעקר לחלוטין את התהליך הספורטיבי הזה. כבר שנים על גבי שנים שהעסק הזה נמשך, ולא עושה רושם שלמישהו אכפת מספיק כדי לשים לו סוף.

איך לשים לו סוף? מצדי, שהמנהלת והאיגוד יהפכו את ליגת העל למועדון סגור סטייל היורוליג, בו מופיעות באופן קבוע רק קבוצות שמסוגלות להרשות זאת לעצמן. כולן, לא משנה באיזו ליגה הן כרגע. יש עשר כאלו? שיהיו עשר. שמונה? שמונה. תקציב המינימום כרגע גבוה מדי? שיורידו את הסף עד שלפחות שמונה קבוצות יעמדו בו. במהלך העונה יתגלו עוד קבוצה או שתיים בלאומית שיוכיחו שיש להן רצון ואמצעים להשתדרג? יחליפו בעונה שלאחריה את האחרונה או האחרונות בליגת העל. לא יתגלו? שהירידות והעליות יתנהלו רק מהלאומית ומטה.

מצחיק? עצוב? פתטי? אין ספק, אבל ודאי שלא כמו המצב הנוכחי. יש
לעשות משהו ובהקדם, כי עם כל הכבוד ללברון ג'יימס, דוויין ווייד, כריס בוש (היי, הרגע קראתי שגם מייק מילר שם. מה עם שאקיל? מיאמי אחלה מקום לפנסיונרים) וכל השאר - עניי עירנו, תרתי משמע, קודמים.

shaharhermelin@gmail.com