שלום,

הנה התייחסות שלי, אחת מני רבות שבטח אתה מקבל, בעניין לברון ג'יימס.

גילוי נאות ותזכורת - הקבוצה האהודה עלי ב-NBA היא לוס אנג'לס לייקרס. ובכל זאת, עד לפני שנתיים יותר החזקתי מלברון ואת קובי בכלל לT אהבתי, בין אם זה בגלל השחצנות שלו, פרשת האונס, הריב עם שאקיל ועוד.

ולברון? היה קשה שלא לסמפט אותו ואת חבריו לקבוצה, במיוחד אלו בשנה האחרונה שכללו בין היתר את שאקיל, שאחראי לשלוש אליפויות של הלייקרס, ואת אנתוני פארקר. לא שהעדפתי שקליבלנד ייקחו אליפות על חשבון הלייקרס, אבל אם זה היה קורה הייתי מפרגן מכל הלב.

אבל דברים השתנו - קובי הראה שמאחורי השחצנות מסתתר שחקן שאפשר לסמוך עליו במאני טיים. הוא לא יהיה ג'ורדן לעולם, גם לרמה של מג'יק הוא לא יגיע, אבל הוא כנראה אחד מחמישה הגדולים אי פעם. גם במשחק האליפות האחרון הוא היה בינוני וקלע באחוזים גרועים, אבל ידע לתרום באספקטים אחרים לניצחון.

לברון שחצן לא פחות קטן. אם השנה זה כבר לא היה לברון ג'יימס ועוד 4 שחקנים שמתחלקים ביניהם בהוצאות כדור החוץ, אלא חלוקה יותר שווה, לברון נשאר שחקן שמשתנק ברגעים המכריעים, כזה שיאכזב אותך בזמן שהכי תיזקק לו.

כרגע הוא בטח לא מייקל ג'ורדן, וגם רחוק שנות אור מקובי בראיינט, ורק עונה בה יקלע בממוצע 50 נקודות במשחק ואליפות, או אם מיאמי יזכו באליפות ללא הפסד, יגרמו לו להדביק את הפער.

הנה סיפור שמסמל את ההבדל בין קובי ללברון: כשהלייקרס הגיעו למילווקי ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסוע ולראות את הקבוצה האהודה עלי. קובי, שנפצע כמה ימים לפני כן באצבע, שיחק בכל זאת, היה בינוני להחריד, אבל עדיין קלע 39 נקודות, כולל 7 רצופות בסוף וסל ניצחון.

כשקליבלנד הגיעה למילווקי גם נסעתי לראות אותם, כי לא כל פעם מקבלים הזדמנות לראות את שאקיל אוניל ולברון ג'יימס באותה קבוצה. לברון, שיום לפני כן נפצע בצורה קלילה בקרסול, העדיף לנוח, ואם תוסיף את הפציעה שהייתה אז לשאקיל, תבין איזו אכזבה היתה לכל הצופים.

אחרי הראיון ב-ESPN עם הזקן המגוחך שלו, היחס שלי אליו עבר כבר מהערכה כלשהי לשנאה וזלזול. מילא להישאר בקליבלנד ולא לאכזב אף אחד, מילא לעבור לשיקאגו (לפחות הוא היה מתקרב אלי למרחק של שעתיים וחצי נסיעה וכך היו לי יותר הזדמנויות לראות אותו משחק) מילא להיות מלך בניקס, בקליפרס או בנטס הלוזריות הנצחיות, הוא בחר בקבוצת הגלקטיקוס של מיאמי.

טוב, כולם טחנו את זה, אין יותר מה להוסיף על ההחלטה האומללה הזאת. הבוס של קליבלנד הבטיח שהקאבס יזכו באליפות לפני לברון, אז הנה תסריט שנשמע הזוי אבל לא כל כך מופרך: זו הולכת להיות העונה האחרונה של פיל האליל בלייקרס. בין אם קובי משווה את מספר האליפויות של מייקל או מפסיד את האליפות למיאמי, השושלת של הלייקרס הולכת להיגמר.

כדי לעבור את מייקל קובי מבין שעליו לעבור קבוצה, כי הלייקרס הולכים לקראת בנייה מחודשת, ולכן עוד עונה או שנתיים קובי עובר לקליבלנד כדי להיות המושיע החדש, ביחד עם עוד טרייד מעניין (למשל, דווייט האוורד מגיע בתור סנטר) ואולי פיל האליל חובר אליו שם לקאמבק אחרון בהחלט.

הזוי? מטורף? מופרך? אם דוויין ווייד, כריס בוש ולברון ג'יימס משחקים בקבוצה אחת, התסריט הזה עוד יכול להתקיים. ימים יגידו.

עומר בלכר

נ.ב.

למרות ההשמצות על המעבר, נראה לך שאני אחמיץ הזדמנות לראות את מיאמי המפחידה הזו משחקת במילווקי?

שלום,

אחרי הזעזוע הראשוני, תחושת הבגידה, כאב הלב, והשנאה העזה שחשנו כשלברון החליט להצטרף לקבוצה של ווייד, הבנו שלברון בעצם ויתר על היותו המלך. המדיה המליכה אותו, כולנו האמנו שהוא בלתי עציר, פעם אחת באו אורלנדו ועצרו אותו ופעם אחת באו בוסטון וטיאטאו אותו, חשבנו: 'אז מה? הוא רק בן 25. הוא עוד יכול לקחת אליפויות עם קליבלנד'.

גם למייקל זה קרה עם שיקגו בשנים הראשונות, ההבדל הוא שמייקל לא ויתר, נשאר באותו מועדון וידע משנה לשנה מה לשפר לקראת הפלייאוף הבא בבניית השחקנים שסביבו, במשחקו האישי ומעצם הפגיעה שהוא חש כשהפסיד בפלייאוף. הוא ידע להבטיח לעצמו שזה לא יקרה לו שוב, שהוא לא ייתן לרגע לחמוק. לברון היה התקווה להיות הג'ורדן הבא, דיברו עליו כיורש עוד כשלמד בתיכון. אנחנו כועסים עליו כי הוא לא סיפק את הסחורה, כי עזב את המועדון ואת המדינה (אוהיו) שבה גדל מאז שנולד וכי לא נהג בכבוד במועדון שגידל אותו כשעשה מהכל קרקס שלם עם מסיבת עיתונאים בשידור חי והכרזה שלא היתה מביישת את עונת הסיום של כוכב נולד 19.

לברון נתן לנו לחשוב מחדש על זהותו כשחקן. מעבר להשוואה עם הגדול מכולם יש את ההשוואה לקובי ועד לא מזמן גם לווייד.

ההשוואה לוויד מתבטלת כי הם ישחקו באותה קבוצה, וההשוואה לקובי הופכת להיות מבלבלת כי לברון משחק עם ווייד ולא בטוח שלברון יהיה אפילו השחקן הכי טוב במיאמי.

לא משנה מי מוביל את הקבוצה, לברון הרי לא יוכל לקחת בלעדית את השליטה במועדון. ווייד הוא הפנים של המועדון, הפרנצ'ייס פלייר, הפול פירס של מיאמי, וכמו פול פירס הוא היה עם הקבוצה ברגעי השפל הקשים ונשאר, למרות הקשיים. לברון ובוש לצורך העניין הם כמו ריי אלן וגארנט בבוסטון: שחקנים חדשים בקבוצה שהקהל קיבל באהבה גדולה אבל כל אוהד זוכר בליבו למי שייכים המפתחות של הקבוצה, מי הכוכב שלא ביקש לברוח, זה שמחליט מי ייקח את הזריקה האחרונה במשחק מכריע, ובדרך-כלל מחליט שזה יהיה הוא עצמו. זה פירס, וזה גם ווייד.

ולברון? לברון כביכול עשה את הנורא מכל, ויתר על המרוץ להיות הגדול מכולם, בגד באוהדי קליבלנד ובמועדון, עבר לקבוצת כוכבים בגיל צעיר מדי, הפחד דיבר אצלו לפני האמונה העצמית.

אבל מלבד כל הרע יש במעשה שלו גם ערכיות ספורטיבית מסוימת שספק אם ראינו משחקן במעמדו. הוא ויתר על 30 מיליון דולר, ויתר על מעמדו ככוכב הראשי, ויתר על אהבת הקהל, ויתר על הבית, ויתר על כל השנים וכל מה שבנו סביבו בקליבלנד והחליט ללכת לדרך חדשה שבה להיות השחקן הכי טוב זה שולי. הוא הולך לדרך חדשה שכל מה שחשוב בה זה לקחת את האליפות.

אין יותר קינג ג'יימס לבד. לברון הוא חלק משלישיה קטלנית שמשליכה את האגו בשביל מטרה אחת ברורה. אחרי שהכעס כלפי לברון עבר אפשר לסלוח לו ולהבין שלכל הגובה, הכוח, יכולת החדירה הבלתי עצירה וההטבעות המדהימות יש גם צד שני, רגיש ופגיע יותר, שלא מסוגל לספוג עוד כישלונות. צד שיודע שהוא לא יכול לעשות הכל לבד. אמנם זה פחות אלוהי, אבל לא כל אחד צריך להיות ג'ורדן, צריך שיהיו פה ושם גם לברונים קטנים.

ראם שפירא