עוד לפני שניגש לעניין המרכזי שעל הפרק הפעם - ראֹה ראיתי גם ראֹה את הקטנה שהכניס לי יו"ר הדירקטוריון, בעניין טבלת קלעי כל הזמנים בנבחרת. בסדר, אז ליאור אליהו חלף-עבר בדירוג על פני איתמר מרזל. ביג דיל. הרי מן המפורסמות היא, שאין שום קשר בין נתוניו הסטטיסטיים היבשים של שחקן כלשהו, לבין גדולתו ועוצמתו בקרב הציבור ובכלל.

הנה בפניכם כמה דוגמאות מה-NBA: קרל מאלון קלע איזה 4,700 נקודות יותר ממייקל ג'ורדן. רוצים לנחש מי תמיד, אבל תמיד, ידורג מעל מי במשאל הגדולים ביותר? ריי אלן קלע יותר מד"ר ג'יי, גארי פייטון יותר מלארי בירד, מארק ג'קסון מסר יותר אסיסטים ממג'יק ג'ונסון, ג'ייסון קיד חילק יותר מאוסקר רוברטסון. שנמשיך, או שהעניין ברור? איך קובעת אחת מגדולות הקלישאות בהיסטוריה: יש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה.

כולנו, אני מניח, מאחלים לליאור אליהו, כמו גם לכל בחורינו המצוינים באשר הם, שיצליחו, ישגשגו ויגיעו לפסגות הגבוהות ביותר בקבוצותיהם ובנבחרת כאחד. ברם אולם, גם אם יגיע אליהו, והלוואי שיגיע, להיות שחקן חמישייה קבוע בלייקרס ומלך סלי הנבחרת בכל הזמנים, לא ישנה הדבר את העובדה שמרזל יישאר לנצח "הקוסם" (ונא לא להתבלבל עם ההוא מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, כן? עם כל הכבוד), בדיוק כמו שבוזי ינאי יישאר, ובכן, בוזי ינאי!

נקסט. הנבחרת מסיימת את הכנותיה למוקדמות אליפות אירופה, וזה יפה, אבל עוד יהיה זמן להתייחס לקמפיין הזה. בינתיים, רצוי ואף חובה לפעול מיד בעניינו של קמפיין אחר - זה שמתעתדת לקיים נבחרת ארצות הברית, במסגרת אליפות העולם בטורקיה. הצורך כאן הוא מיידי, משום שאו-טו-טו יהיה מאוחר מדי.

במהלך שיטוט אקראי ברשת, מצאתי באחד מאתרי הספורט האמריקאים את הסגל הרחב של נבחרת הכוכבים והפסים, ממנו ייבחרו התריסר שייסעו לטורקיה. לא טרחתי לבדוק עד כמה הרשימה מהימנה ומעודכנת, אבל יש לשער שגם אם נעשו בה שינויים, אין מדובר במשהו דרמטי, כמו הודעה של לברון, ווייד ובוש שהם מתייצבים בהמוניהם כדי לייצג את ארצם, ולנסות על רטוב את הכימיה ביניהם. זה מה יש ועם זה יוצא מייק ששבסקי למלחמה (בכל זאת - טורקיה, יו נואו). הנהו הסגל הרחב:

קווין דוראנט

ראג'ון רונדו

צ'ונסי בילאפס

למאר אודום

טייסון צ'נדלר

או.ג'יי מאיו

אנדרה איגודלה

קווין לאב

דריק רוז

ג'רלד וואלאס

סטיבן קארי

טייריק אוונס

רודי גיי

ראסל ווסטברוק

אריק גורדון

דני גריינג'ר

ג'ף גרין

ברוק לופז (אגב, כשרושמים שמות בצורה כזו ולא מחוברים זה לזה בפסקה אחת, זה גרם לטור להיראות ארוך ומרשים יותר. או שלא).

עכשיו תסתכלו על הרשימה ותגידו לי מה חסר בה. על פניו, יש שם כל מה שצריך: גבוהים, נמוכים, אתלטים אדירים, קלעים, רכזים, שומרים מצוינים וכן הלאה. הכל יש, נכון? אז זהו - שממש לא. חסר שם אחד הדברים החשובים, שבמקרים מסוימים מתברר כחשוב ביותר. חסרה שם הרתעה. משהו שמעניק בין חמש ל-15 נקודות פור כבר בחימום.

בכל הפעמים שהאמריקאים זכו בטורניר גדול, היתה שם ההרתעה. עזבו לרגע את הדרים טים, שבאמת השתייכה לכוכב אחר (אחד משחקני ליטא, שזכתה בארד במשחקי ברצלונה 92' - דומני שהיה זה ארתוראס קרנישובאס אבל אני לא בטוח - סיפר פעם שזה היה המשחק היחיד בחייו בו העדיף לא להיות על הפרקט, גם משום שמהספסל אפשר היה לצלם תמונות יותר טובות של ג'ורדן ומג'יק, אבל בעיקר משום שממש פחד לעלות מול בארקלי, מאלון וכל השאר).

גם לנבחרות האמריקאיות האחרות שהלכו כל הדרך לא היה חסר בדרך כלל כלום בתחום הזה, כולל זו האחרונה מאולימפיאדת בייג'ין, שהעמידה את היריבים בדילמה החביבה: "את מי יהיה יותר כיף לשמור: את קובי, את לברון או את ווייד?".

והיום, מה? שחקנים מצוינים לא חסרים לאמריקאים, אבל כאלה שמוציאים לך את החשק לשחק - שלא לומר לחיות - עוד לפני הג'אמפ? נאדה. גורנישט מיט גורנישט. חסר שם משהו, ובעיקר מישהו, שהאדם הממוצע יעדיף ללכת יחף בתוך קן צפעונים הרובצים על שברי זכוכיות - מאשר להתמודד מולו אחד-על-אחד. מישהו שאין מתאים מטורניר שכזה להיפרד ממנו סופית, בטרם תרד העלטה סופית ורשמית על אחת הקריירות המפוארות בהיסטוריה של המשחק, אבל לא לפני שיבהיל, ימרפק, יחבוט, יפרק ויטביע בפרצופם של כל מיני סלובנים, ברזילאים, סינים וניו זילנדים.

יצורף שאקיל אוניל לסגל האמריקאי לאלתר, ויפה רודני סטאקי אחד קודם.

shaharhermelin@gmail.com