נבחרת ישראל מתחילה, כידוע, את הקמפיין במוקדמות אליפות אירופה, ובכל מקום אפשרי ניתן למצוא את כל המידע על מה שהיה, הווה ויהיה איתה וסביבה. אבל עוד לפני שמתחילים עם העניין הזה, אני חוזר לרגע אל מי שאמורים להיות חלק מדור העתיד של הכדורסל בארץ, נבחרת הנוער.

הייתי ב'בית דני' במוצאי שבת. ככה פתאום, בהחלטה של רגע ובניגוד מוחלט למנהגי בשנים האחרונות, החלטתי ללכת. גם נבחרת ישראל, גם דור עתיד, גם משחק מכריע, גם קרוב לבית וגם אולם ממוזג. מה רע? אז הלכתי. למה אני נזכר לכתוב על זה רק עכשיו? קודם כל, מן המפורסמות היא, שלכדורסלע-האתר חוקים, קצב התנהלות ולוחות זמנים משלו. חוץ מזה - ככה יצא, מה לעשות?

היה כיף, חובה עליי לציין ולהדגיש כבר בפתיחה. לא רמת המשחק, ודאי שלא התוצאה הסופית, אלא עצם החוויה. אולם מלא, אווירה מצוינת ובעיקר הזדמנות לפגוש המון אנשים מהתחום שלא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן, ושאת חלקם אפילו שמחתי לראות - משלומי פרי האגדי, דרך אילן קובלסקי שתמיד כיף לדבר איתו, ועוד הרבה מאמנים, שופטים, שחקנים בהווה ובעבר ואחרים.

כל פעם שיוצא לי לחזור למגרשים, ובשנים האחרונות זה באמת קורה מעט מאוד, אני אומר לעצמי שצריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר. הלא בשורה התחתונה - המשחק הזה הוא כור מחצבתנו. מן הכדורסל באנו ואל הכדורסל נשוב. אז אני אומר. אחר כך באים העבודה המתמשכת עד מאוחר, כל מיני דברים לטפל בהם בבית וכיוצא בהללו - ומשאירים אותי מול השידור בטלוויזיה, וגם זה במקרה הטוב.

כאמור, מסביב היה ממש נחמד, אבל נשאר העניין הקטן הזה של הנבחרת שצריכה לנצח את הפינים על הפרקט, וזה כבר היה פחות נחמד. הרבה פחות. המון בלגן על המגרש, המון התקפות שנתקעות עד השניות האחרונות של שעון ה-24, המון טעויות מנטליות (שיא השיאים בהתקפה האחרונה של פינלנד: שוויון 59, משהו כמו 15 שניות לסיום. דני פרנקו צועק לעשות עבירה על אחד המחליפים הפינים שלא דומה לכלום ונמצא על המגרש פחות מחמש שניות. לא רק שהשחקנים שלו לא ממלאים אחר ההוראה, הם בסופו של דבר מבצעים עבירה תשע שניות תמימות מאוחר יותר, ועל שחקן אחר), המון, אבל המון החטאות מתחת לסל וכן הלאה.

בסדר, אז לצורך העניין אני מקבל חלק מדבריו של פרנקו, שמדובר בחבר'ה צעירים שסבלו קצת מהתרגשות, קצת מחוסר ניסיון ואולי גם מעודף רצון להצליח, אבל זה יכול לתרץ רק חלק ממה שהראתה הנבחרת שלו. התרגשות, חוסר ניסיון ומוטיבציית-יתר יכולים להוות תירוץ לכמה איבודי כדור ולאי אלו החטאות מאוד מרגיזות מהשדה ומקו העונשין, אבל לא, למשל, לכך שבמשך שלושה רבעים שלמים, ביצעו שחקני הנבחרת שש או שבע עבירות י-ח-ד.

שש או שבע עבירות בשלושה רבעים! נער הייתי וגם זקנתי, ואני מתקשה לזכור נתון שכזה. נכון שהפינים ביססו את המשחק שלהם על זריקות לשלוש, אבל אישית ספרתי לפחות עשרה מצבים בהם הלכו האורחים אל הטבעת, מבלי שאף אחד משחקנינו יחשוב אפילו לעצור אותם בעבירה. כשכזו היא רוח הדברים בהגנה, מה הפלא שבהתקפה האחרונה של פינלנד ברבע השלישי, כשישראל עם שתי עבירות קבוצתיות בלבד, אף שחקן לא חושב להקריב עבירה כדי לעצור את ההתקפה?

מבאס מאוד היה ההפסד הזה. לא ננסה אפילו להכחיש זאת. כאב הלב על הצעירים, שבאמת רצו וניסו אבל לא הלך להם, ועוד מול נבחרת שההגדרה "בינונית" עושה עימה חסד. גם אנחנו לא מהעלית של אירופה בגילאים האלה ובכלל, אבל היו כל הסיבות שהמשחק הזה ייגמר אחרת. ברם אולם, היו גם נקודות אור לא מעטות: יש כישרון (בר טימור, נועם לייש וגיא לביא עשו, לפחות עליי, את הרושם הטוב ביותר), יש נתונים פיזיים (נקווה רק שרם אליאספור ושון לבנובסקי ישפרו את היכולת בצבע), יש הרבה אופי. עכשיו נראה לאן כל זה יוליך, אם בכלל, בשנים הקרובות.

ומלה אחרונה לאנשי איגוד הכדורסל: אני מאוד בעד השילוש שיבק-שמיר-קטש, גם ההחלטה למנות את מולי קצורין לאחראי-על, או איך שלא קוראים לזה, היא בהחלט במקום בעיניי, אבל הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להחתים את הכרוז, ניב זהבי, על חוזה ל-25 שנה לפחות. אני משוחד, כי אני מכיר אותו היטב ומיודד איתו עוד מהימים הראשונים בהם הפקירו בידיו אנשי הפועל תל אביב את המיקרופון באוסישקין, אבל אחד כזה לא מוצאים בכל יום.

shaharhermelin@gmail.com