כבוד הנשיא שלום רב,
הנני רוצה להעלות בפני הנשיאות הנכבדה שתי שאלות, אחת כללית והשנייה נוגעת לענייני דיומא.
שאלתי הראשונה היא, האם יש לנשיא משחק אותו הוא זוכר בערגה כ"משחק הכדורסל הכי טוב שאי פעם ראיתי"?
כאשר אני חושב על הכתרת משחק שכזה, ישנם מספר קריטריונים כגון: חשיבות המשחק, רמת השחקנים, רמת המשחק, פרטים פיקנטיים/מצחיקים, אהדה לאחת הקבוצות ועוד.
לאחרונה חשבתי, כי אם מישהו ישאל אותי מהו המשחק הכי טוב שראיתי, ככל הנראה אענה לו שזהו הגמר האולימפי משנת 2008. הסיבות לכך הן: נוכחותם של גדולי השחקנים בתבל - דוגמת בראיינט, ווייד, לברון, גאסול ועוד - חשיבות המשחק ואיכותו, המתח הרב, הרצון של האירופים (בדמות נבחרת ספרד החזקה, על שלל שחקני ה0
NBA שלה) לנצח את האמריקאים השחצנים, הלחץ של האמריקאים בסוף וכן גם פרטים פיקנטיים דוגמת היריבויות בין חברי הלייקרס קובי וגאסול, וכן הדאנק המהדהד של רודי על ראשו של האוורד (שלמיטב זכרוני הוביל לטור משעשע עד מאוד באתר הנשיאות).
כמובן שבחירה זו עברה לא בלי היסוס, שכן אהבתי ואהדתי אינה נתונה לנבחרות הללו, אך השילוב של כל אלה וכן קיומו של המשחק במועד "מחתרתי" דוגמת השעה 13:00 בצהריי יום ראשון - זמן בו אנשים בדרך כלל נמצאים באמצע של יום עבודה מייגע - מוסיפה לבחירתי את משחק זה.
מכך עולה קריטריון נוסף, והוא ההרגשה של הצופה לגבי האירועים סביב המשחק, קהל, אולם, חוויות שונות ועוד.
ובכן, איזה מבין אלפי המשחקים אותם ראה הנשיא, הוא יוכל להגדיר כגדול מכולם? האם זהו אחד ממשחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בטורנירים השונים, או שמא אחד ממשחקי מכבי ת"א באולמות הגועשים של אירופה?
ולשאלתי השנייה:
גם אני, כמו הנשיא הנכבד, הזמנתי את ערוץ הלייב כדי לראות את נבחרת ישראל בטורניר בהדר יוסף. כאשר ראיתי את המשחקים (אלה ששודרו ללא תקלות), פתאום הבנתי: יאאא אולוהייים! איזה נבחרת!
בתור אחד שעוקב אחר הנבחרת שנים על גבי שנים, סוף סוף יש נבחרת של כוכבים. הכי מוכשרת שהיתה כאן, כולם-כולם מוכשרים מאוד.
ואז החל המשחק...
הנבחרת הציגה משחקים טובים, אך יחסית התקשתה מול נבחרות מהדרג הבינוני מינוס. שאלתי היא, מה דעתך, האם באמת הנבחרת כל כך מוכשרת, או שמא הכל הוא בעצם לכאורה, והשלם לא יהיה גדול מסך חלקיו.
שאלה נוספת אשר מטרידה אותי, אמור נא לי כבוד הנשיא, מה יש לצוות המאמנים הנכבד נגד רוברט רות'בארט? באחד המשחקים של הנבחרת הפרשן היה ארז אדלשטיין, אשר אימן את רות'בארט בנבחרת המוזרה של האוניברסיאדה מלפני שנה, שם הוא הציג ממוצעים נאים ביותר.
לאור זאת, ציפיתי במהלך השידור לאזכור מצידו בעניין רות'בארט, במיוחד עקב החוסר הבולט בצבע, והתאכזבתי שלא הרחיב בעניינו.
האם לא מוטלת על המאמנים איזו חובה מסוימת, לפחות להעלות את רות'בארט שישחק ולהראות לציבור האם הוא מתאים ואולי מדוע הוא לא, כיוון שזה ממש מוזר ואף מעצבן שיש שחקן נפיל בגובה 2.17 - שברור לכל ממשחקיו העונה בנתניה שהוא שחקן שיכול להועיל וכלל לא להזיק - שלא משותף כלל. אני יוצא בקריאה נואשת: ישחק רות'בארט לפנינו!
שלומות ונצורות לך שי,
קיבלת מהדורת דופלקס במסווה של בית פרטי. כל כולה שלך, המהדורה. ברם אולם ויחד עם זאת מדובר ב-450 גרם טקסט שלך לבד, כן? אז הרשה לי תשובה קצרה יחסית.
זה אולי מעלה הרהורים, אולי מוזר, אולי עצוב, אולי מצחיק, אבל חוששני כי תשובתי תאכזב אותך. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאין לי אף משחק שעליו אני יכול לומר שהוא המשחק הגדול ביותר שראיתי. פשוט ככה. אין.
אגב, אני חושב שהקריטריונים שהצבת לקביעת משחק כזה הם, לפחות בעיניי, מעט מלאכותיים ומאולצים. המשחק הכי גדול הוא המשחק שבו הרגשת על קוצים. יצאת מעצמך, הבטת על עצמך מהצד וראית מישהו יושב בעיניים קרועות לרווחה ופה פעור. ממש אין קשר לגודל המעמד, איכות השחקנים והיריבות, לדעתי.
אבל זו דעתי בלבד.
ואם כבר הפתעתי אותך, תן לי להפתיע אותך עוד יותר. המשחק הכי זכור לי, שבו הרגשתי הכי "עיניים קרועות לרווחה ופה פעור" משום מקום וממש מבלי להיות מוכן להתפתחות כזו, הוא זה שבו וילרבאן ניצחה את הפועל ת"א באוסישקין-האולם ב-4 באוקטובר 1995 במסגרת גביע קוראץ'.
יצאתי מהמשחק הזה נפעם מהיכולת של הקבוצה הצרפתית, שכמותה לא ראיתי מזה שנים. הכי פשוט, הכי יעיל, הכי מתואם. 73-89, 21 נקודות לבריאן הווארד, 19 של כריסטוף ליון, 14 לדילייני ראד ואלאן דיגבה.
טיק-טק-פאק-צ'אק-סל.
צ'אק-פאק-טיק-טאק-סל.
טאק-טוק-פיק-פאק – פאול וסל.
וחוסר האונים של הפועל ת"א, והקושי שלהם מול ההגנה הצרפתית, והסרבול והרישול והריפיון לעומת התכליתיות של וילרבאן. צף מול העיניים כאילו קרה אתמול.
תהרוג אותי, זה אולי לא המשחק הכי גדול שראיתי בחיי, אבל כשאתה שואל את השאלה הזו הוא צף מיל כולם ועולה ראשון. משחק שאף אחד לא זוכר, ואני לא אשכח.
רגע, אתה יודע מה - קח עוד אחד. הניצחון של מכבי ת"א באיטליה על בולוניה בסדרת ההצלבה בעונת 1999/00, שהשווה את הסדרה ל-1:1. המשחק ההוא עם ה-19 מ-19 של נייט האפמן מקו העונשין. תוסיף אותו. אבל אם אתה מכריח אותי לאחד בלבד, אני הולך על הפועל ת"א - וילרבאן.
הלאה, לשאלה השנייה שלך.
נגעתי בעניין רות'בארט לא מעט בכדורסלע-האתר. די אם תקליד את שמו במנוע החיפוש של הנשגב באתרים כדי לגלות מספר רב של אייטמונים שעסקו בו וביכולותיו.
גם אני לא תמיד מצליח להבין את הראש של המאמנים שטוענים, שלא פחות מששחקן כזה יוצר יתרונות מצ'-אפ לקבוצה שלך, הוא יוצר מיס-מצ'ים שמספרם
והאפקט שלהם גדולים מהיתרונות. ובקיצור, מבלי לסרבל: המינוסים רבים מהפלוסים.
אמרו את זה גם על פופה, בזמנו.
כשאומר את זה מאמן אחד, אתה מתקשה להבין. כשאומרים שניים, אתה עדיין מתקשה.
אבל כשארבעה-חמישה מאמנים שונים מתייחסים לשחקן מסוים באופן מסוים, הסיכוי שכולם טועים הוא קטן. בסופו של דבר, היכולת של הנבחרת להפיק יתרונות מהרכב נמוך שבו ישנם מספר שחקנים דומים זה לזה במידותיהם, עולה על היתרון שבהצבת תורן רך יחסית ולא ריבאונדר גדול במרכז הצבע.
כתבתי כאן לא מזמן, שהייתי רוצה לראות את זה קורה בעיניים, כדי ליישר קו עם דעת המאמנים. כלומר, הייתי שמח, למשל, לראות את רות'בארט מקבל 15 דקות בכל אחד מארבעה משחקי ההכנה האחרונים שהתקיימו בהדר יוסף, ואז לחוש את הדברים טוב יותר.
זה לא קרה.
אבל הם – שיבק, קטש, שמיר, אלפסי, ג'ינו וכל מי שעבד איתו – רואים את רות'בארט יומיום בכל אימון ובכל משחק. בוא ניתן להם את הקרדיט שהם יודעים טוב מאיתנו.
ועד כאן מהדורת דופלקס במסווה של בית פרטי.
שלומות ונצורות בשלב זה.
