על שאקיל אוניל אני מת. אם לא ממש מיומו הראשון ב-NBA, אז מהשני או השלישי. בהתחלה זה היה בעיקר משום שהוא היה מין גרסה מוקדמת לשְרֶק - מפלצת אדירת כוח ומפחידה-למראה, שפשוט אי אפשר שלא לאהוב אותה ולהיות בעדה (בניגוד לשרקים אחרים, כמו מוזס מאלון, שפשוט גרם לך לרצות להגר לאלתר לגרינלנד, או לכל הפחות לארגן איזה 4,500 חבר'ה, ויחד לגרור אותו לגרינלנד).

אחר כך גם באו העוצמה האדירה, שכמותה לא נראתה מעולם בתולדות הליגה, בשילוב מגוון המוּבִים שפיתח באזור הצבע, שהפכו אותו לסנטר הטוב ביותר שיצא לי, ומן הסתם לאחרים, לראות. נכון שהיו שם גם אחוזי העונשין המגוחכים, אבל אפילו הם רק הוסיפו בסופו של דבר, משום שהם הוציאו משאק את אחד הציטוטים הגדולים בהיסטוריה (שכבר הוזכר כאן פעם-פעמיים-עשר, אבל למי אכפת): "אחוזי העונשין שלי הם פשוט דרכו של אלוהים להסביר שאף אחד לא ממש מושלם".

אבל מעל לכל זה היה השואו. אורלנדו, לוס אנג'לס, מיאמי, פיניקס, ואפילו בחלקים גדולים של העונה האחרונה והמדכאת מבחינתו בקליבלנד - בכל מקום בו דרכה כף רגלו (לא בדקתי, אבל אין מצב שהוא נועל פחות ממידה 62) שאק היה השואו והשואו היה שאק. אחד הראשונים שהבין במלואה שההצגה מחוץ למגרש חשובה לא פחות מזו שעל הפרקט. כמעט כל מסיבת עיתונאים או ראיון איתו סיפקו לפחות פנינה אחת, ובדרך כלל יותר, ולצדם היו שם ההופעות (הדי אומללות) בסרטים, אלבומי הראפ (אני לא מבין גדול בתחום, אבל המומחים טוענים שהם היו מביכים למדי), תכניות ריאליטי ובעיקר כיף אחד גדול.

בקיצור, היכן שהוא לא היה, הייתי בעדו. מאוד רציתי שאורלנדו שלו תיקח את סדרת הגמר של 95' מול יוסטון, אבל לא יצא. על שנותיו בלייקרס, האהודים עלי עוד מימי מג'יק, קארים והשואוטיים, בכלל אין מה לדבר. שם הוא היה על תקן המושיע, שעזר להחזיר את התואר למקומו הטבעי. הייתי מאושר מאין כמוני גם כשמילא תפקיד מרכזי בהבאת הטבעת הנכספת למיאמי, בעיקר בשבילו אבל גם עבור דוויין ווייד ואלונזו מורנינג הדגול, ועוד על חשבונם של דירק נוביצקי ובעיקר של מארק קיובן המאוס. רציתי מאוד שיסייע גם לסטיב נאש להגיע לבאר ואף לשתות ממנה, ואפילו כשהתבזה בקליבלנד - ייחלתי שהכל ייראה טוב יותר, לפחות מבחינתו האישית. שיחזור להראות משהו ממה שהיה לו בתקופה הטרום-גריאטרית.

אבל עכשיו אני בבעיה. במסגרת תכנית הריאליטי החדשה שיצר לעצמו, "מאמציי הבלתי פוסקים לגרד בכוח עוד איזושהי טבעת אליפות, לפני שהעלטה יורדת עליי סופית ורשמית", חתם האיש בבוסטון סלטיקס. לא פחות ולא יותר. האויבים הגדולים והמושבעים מכולם של הלייקרס, אנשי התלתן מעיר השעועית. בית האבות המתנייד, אבל עדיין המאוד קטלני בפוטנציה, שמעולם, אבל מעולם - עם כל אהבתי והערכתי ללארי בירד, האגדה והאיש - לא יכולתי להיות בעדם.

מה עושים עכשיו? איך ממשיכים לחפוץ ביקרו של הדיזל האהוב, אחרי שבחר לנסוע (טוב, לקרטע) על האוקטן הכי לא נכון שיש? על פניו, דילמה לא פשוטה, אבל בפועל מדובר בהחלטה קלה, חותכת וחד משמעית: אם לצרינו אתה, לא תהיה לנו.

כן-כן, אני מדבר אליך, מר אוניל. ליתר ביטחון, אני עושה זאת ממרחק של אלפי ק"מ, ובשפה שעם כל הפוזה שלך על רקע מה שעובר על אמרה סטודמאייר (אגב, כל המחזיק במידע מוסמך בנושא מוזמן לפנות לאברבנל, או לפחות למוהל הקרוב למקום מגוריו) - אתה לא מבין, אבל עדיין אני מדבר אליך: לכל פעולה יש תוצאה.

אמשיך, כמובן, לעקוב אחריך בכל ערב בו תצליח לגרור את גווייתך העייפה אל הפרקט של הגארדן בבוסטון, או של כל אולם אחר אליו תואיל או תצליח לטוס. אעקוב מקרוב, ואף אקווה שמדי פעם תצליח להראות לפרימדונות הצעירות - במיוחד לאוסף הלהיטים החדש ממיאמי - מאיזה ברזל עשוי החישוק, להטביע להם על הראש, או לכל הפחות להכניס להם במהלך מאבק על מקום בצבע כזה מרפק, שישלח אותם לבדוק מקרוב מה שלומם של היושבים בשורה 12 ביציע.

הכל, עד שיגיעו הדברים לכדי עימות ישיר עם הלייקרס, ולאיום ישיר על סיכוייהם לת'רי-פיט. או אז, עם כל הצער שבדבר, לא אוכל להעניק לך שום יחס אחר מזה לו זכו הסלטיקס לדורותיהם. אעריץ ואכבד אותך לעד על כל מה שעשית ועל מי שאתה, אבל כל עוד אתה איתם נגדנו - אתה סתם היורש של גרג קייט, כן?

shaharhermelin@gmail.com