לערן סלע שלום,

אני נהנה מאוד מהאתר שלך ומכל הפינות המעניינות ורוצה לדבר איתך דווקא לא על כדורסל אלא על פינת המוזיקה שנקראת "שיר אחד ביום". שמתי לב שאתה חובב שירים של שנות השמונים וגם אני גדלתי על השירים האלה, אז אולי תסביר לי איך יכול להיות שעד היום לא כתבת על שיר של אחת הלהקות הכי טובות שהיו אז, "טירס פור פירס", או איך שקראנו להם אז – "דמעות לפחדים"?

עלה והצלח, האתר שלך נהדר ואני משתדל להיכנס ולקרוא בו כמעט מדי יום אפילו מגרמניה הרחוקה.

יוני מרום, דיסלדורף

ואתם יודעים מה, איך שהגיע אלי המייל הזה ישר חשבתי עלMAD WORLD
וטסתי לחפש אותו בוידיאו. עד כמה שאני זוכר, זה היה הלהיט הראשון של הצמד, שכמו שיוני כותב קראו לו אז ברדיו דמעות לפחדים, למרות שכולנו חיינו בסדר לגמרי גם עם TEARS FOR FEARS.

אני זוכר את השיר הזה מכמה סיבות. העיקריות שבהן היו הריקוד המוזר שעד אז לא ממש נתקלנו בו פה, והיה מקובל בכל מיני מועדונים חשוכים באנגליה. תראו את הקליפ, תראו איך רולנד אורזבאל מתנועע שם ותבינו. וגם, כמובן, השיר עצמו, הקול הרך והמלטף והפנים העדינים והמיוסרים-משהו של הסולן, קורט סמית'.

זה היה ממש בתחילת השמונים. היינו אז בחטיבת הביניים, משהו כזה. טירס פור פירס היו נציגים נאמנים במיוחד של הסינתי-פופ ששלט אז, והציג שני זרמים חדשים ודומים יחסית: ניו-ווייב וניו-רומנטיק מיוזיק. מהר מאוד הם הגיעו למיינסטרים וסיגלו לעצמם צליל ייחודי, שהלך והתפתח עם השנים וחרג אפילו מהגבולות שהם הציבו לעצמם. וכן, החלומות של סמית' בהם הוא מת הם הכי טובים שהיו לו. וזה קצת מצחיק וקצת עצוב.

And I find it kind of funny
I find it kind of sad
The dreams in which i´m dying
Are the best i´ve ever had
I find it hard to tell you
´cause I find it hard to take
When people run in circles
It´s a very very
Mad world

הם היו טובים, כובשים ומצוינים בכל האלבומים שלהם, אבל הראשון עם MAD WORLD היה הכי טוב, אני חושב. קראו לו THE HURTING, הוא שוכב איפשהו בערימת הדיסקים הלא מסודרת שלי (מתי יבוא שיפוץ, כבר?). ואני מבטיח לעצמי חגיגית לנגן אותו בהזדמנות הראשונה כשאצליח סוף-סוף להתפנות ולהקים את פינת המוזיקה החדשה שלי. זה לא פשוט, אגב, חתיכת פרוייקט. אבל זה יקרה מתישהו, אני יודע שזה יקרה.

זה היה אלבום קונספטואלי ממש, כאשר בכל שיר ישנם אזכורים לדיכאונות, לחצים, מתחים, טיפולים תראפים ופסיכולוגים. פשוט אלבום נפלא. הלהיטים הכי גדולים מתוכו היו זה שאתם רואים כאן, וגם CHANGE ו-PALE SHELTER (ומתוכו הזעקה קורעת הלב "את לא נותנת לי אהבה, את נותנת לי ידיים קרות", יא אולוהים). אחר כך הם כבר שינו כיוון ומצאו תחומים אחרים לשיר עליהם, ודרכים אחרות לנגן אותם.

אני יכול לכתוב פה מגילות על הצמד הזה, אחד האהובים עלי ביותר באותו זמן, אבל בואו נלך לקליפ עצמו. ותודה לך, יוני מדיסלדורף (תחזור הביתה, מה אתה עושה שם?), על תשומת הלב.

קבלו את הצמד כאן.