אם צמחה לנו כאן איזושהי וריאציה של ניקי גאליס, זה עדי גורדון. כולה מטר ושמונים, אבל איזה ניתור ועלייה לקליעה עם שתי רגליים חזקות היו לו. ולא זו בלבד: גורדון היה אחד משחקני הקלאץ' הטובים ביותר שדרכו כאן, ומי שלא מאמין, רק שיציץ באותו פסק-זמן מיתולוגי בשניות הסיום של גמר הגביע ב-1996.

פיני גרשון, פרסונה אגדית בפני עצמה ואז מאמן הפועל ירושלים, שומו שמיים, תכנן תרגיל שלם להכריע את משחק הגמר נגד מכבי ת"א, רק כדי לראות את גורדון מתעלם ומוחה: "או שאתה נותן לי גב או שלא". גרשון זרם, גם אדלשטיין עוזרו תרם את ברכתו לקטע בצ'אפחות מאסיביות ועדי יצא למהלך האחרון שכולו OPEN עבורו.

גורדון כדרר, חדר, הרים ליי-אפ עד השמיים והכדור חלף מעל לידו המושטת של טום צ'יימברס. סל ניצחון. גביע ראשון בהיסטוריה נחת בירושלים-הכרך. אליל היה.

לא נשכח לו במהרה גם את אותה הופעה הירואית מול יוון (35 נקודות באליפות אירופה 1993 בגרמניה), במשחק אותו ניצח כמעט לבדו עבור נבחרת ישראל, מקום בו לא רווה יותר מדי נחת עקב ריבוי גארדים תמידי.

לא נדחיק גם את אותו משחק מול פנרבחצ'ה בטורקיה בגומלין של שמינית גמר גביע אירופה למחזיקות גביע. גורדון החטיא במכוון זריקת עונשין בסיום, ומנע מהטורקים לפתח התקפה אחרונה. בכך הוא הוביל את ירושלים לניצחון בסיכום שני המשחקים ובסיום, בעוד שחקני ירושלים ואנשי הקבוצה האחרים נעלמים במהירות מהפרקט ועושים דרכם לחדר ההלבשה, עמד גורדון במרכז המשטח והניף ידיו אל הקהל הטורקי כדי לספוג את אהבתו וקללותיו גם יחד. אליל היה.

קצת פרטים טכניים, בכל זאת, יו נואו: התחיל במכבי חדרה, שיחק חמש עונות במכבי חיפה והיה מזוהה איתה מאוד, עשה גם תקופה קצרה בהפועל חיפה ובהפועל גליל עליון זמן לא רב לפני שזו זכתה באליפות.

כל זה היה טוב ויפה, עד שהגיע להפועל ירושלים. ושם נפתח פרק חדש לגמרי. האיש שהיה אליל עוד קודם, עלה בדרגה והפך רב-אליל.

גורדון היה מוסר אסיסטים מדופלם, וסיים ארבע פעמים כמלך האסיסטים בליגת קזינו. כל זה עוד בטרם החל כאן שימוש רשמי בסטטיסטיקה ממוחשבת, ועיתונאים ואנשי סטטיסטיקה מטעם הקבוצות ניהלו את הרישום. באותן שנים התעופפו להן אגדות לפיהן גורדון מתחיל כל משחק במלחה עם שניים-שלושה אסיסטים שלא היו ולא נבראו, יו נואו, עוד לפני שהמשחק יצא לדרך.

היה רב חסד בקליעה מבחוץ האיש הזה, מאלה שאוהבים לקחת על עצמם את ניהול המהלך האחרון, הזריקה האחרונה. והצטיין בזה. קטלני היה גם מקו העונשין.

עבר גם בהפועל חולון בימים בהם חילק נחום מנבר בוחטות שהטריפו כמה משועי הליגה באותה עת. כל זה הספיק למקום שני בליגה ולהפסד בגמר הגביע לבני הרצליה.

אבל מעל לכל, כאמור, גורדון היה סמל בהפועל ירושלים. לא רק בגלל הזכייה בגביעים ב-1996 ו-1997, אם כי יש להם חלק משמעותי מאוד בהפיכתו לאליל ההמונים, אבל גורדון היה אהוד ונערץ בירושלים עוד קודם לכן. הוא היה סמל להצלחה, לאהבה, לכישרון. למעשה, ככל הזכור, גורדון היה זה שהעביר איתו את מנבר להפועל ירושלים, וחזר למלחה כשהוא מעמיס איתו גם את דורון שפע שמאס בנסיעות התכופות הלוך ושוב לחולון. וכן, בואו לא נכחיש גם זאת: העובדה שהגיע למה שהגיע והשיג מה שהשיג מבלי לשחק במכבי ת"א, מוסיפה לו אפיל מסוים. מיוחד כזה, יו נואו. רק תותחנים מעטים כאלה היו בכדורסל שלנו. בארי ליבוביץ', סטיב קפלן, חיים זלוטיקמן, מאירק'ה רב הרושם, עופר אשד ז"ל. כאלה.

הרביץ 118 משחקים בנבחרת ישראל, לא מעט, אבל איכשהו זוכרים לו בעיקר - מלבד המשחק נגד יוון – סכסוך עם צביקה שרף ופרישה מהנבחרת בעקבות זאת. הוא הושעה לאחר מכן למספר משחקי ליגה. גורדון פרש בתום עונת 1997/98. היה לפני כן סיפור על הידבקות במחלת הנשיקה, ירידה בכושר ועוד כהנה וכשמה.

עוף מוזר הוא גורדון. האיש שטבע באוהדים את המשפט הנצחי "יש בנו אהבה והיא תנצח" נראה לאחרונה מרחף בעולמות עליונים הנשגבים, כנראה, מבינתם של שאר בני-תמותה (דורון שפר הוא לא בן-תמותה). עיניו בורקות והוא חי כעת בעולם שכולו שלום ופיוס וגלימות לבנות, בו אין הכבישים פקוקים, ואין הרחובות לוהטים ומהבילים, ואין הילדים מנוזלים וצועקים ואין הרעייה רוטנת וכעוסה.

נכעס עליו מעט על כי לא הגיע לטקס היכל התהילה המכובד ב-2005 לצד כל שחקני הכדורסל הבולטים האחרים, כדי להיות מבין אלה שחולקים להם כבוד על תרומתו לכדורסל הישראלי וכוכבותו רבת ההוד, אבל האיש, כאמור, לא מעניין אותו כבוד וגם לא הוד.

נאחל, אם כן, לבחור רק אושר, מצרך נדיר אותו הוא תמיד איחל לכולם וגם דאג לממש וליישם בעזרת שורה של פעילויות חברתיות וענייני צדקה כאלה ואחרים. נכבדו ונעריכו על כך עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.