אודה ולא אבוש: לא ממש הזיז לי ההפסד לפינלנד. כלומר, ברור שכן - מדובר בהפסד מרגיז, מיותר ומאוד לא במקום, אלא שלאור ההתפתחויות של השבוע האחרון נדחקו דברים רבים, ובהם הכדורסל על כל נגזרותיו, למקום נמוך הרבה יותר בסדרי העדיפויות שלי, ומירב תשומת הלב מרוכזת במשהו אחר לגמרי. מזה מספר ימים, אני אבא של חייל.
"עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן", טען בעקשנות הגרפיטי שפאר לפני כמעט 30 שנה את אחד הקירות בבסיס הטירונות שלי, ומן הסתם קירות נוספים ברוב בסיסי צה"ל מאז ועד בכלל. עובדתית, המחבר האלמוני צודק, כמובן, אלא שהאימרה אינה שלמה. הטקסט המלא אמור להיות משהו בסגנון: "עוד לא נולד המניאק שימנע מהזמן לטוס, כאילו היה אוהד ריאל מדריד שארל וויליאמס קופץ לכיוון שלו". ממש כך: רק אתמול נולד יורש העצר, ופתאום הוא כבר חייל קרבי.
ישנם אי אלה שינויי סטטוס בחיים, שאי אפשר להבין במלואם כל עוד הם לא קורים לך באופן אישי. למשל, לא משנה כמה אחיינים ואחייניות יש לכם, וכמה אתם אוהבים אותם, שום דבר לא מתקרב בכלל למה שתרגישו כשיהיה לכם ילד או ילדה משלכם. כנ"ל לגבי גיוס לצה"ל. כולנו חושבים שאנחנו מבינים מה זה אומר להיות הורה לחייל, במיוחד אלה בינינו ששירתו בעצמם בצה"ל. גורנישט, אפילו לא דומה. סוג אחר לגמרי של תחושות - מהתרגשות, דרך הרצון שיצליח במסלול שבחר לעצמו, אבל בעיקר מגוון דאגות וחרדות מכל הסוגים, שגם אבא פולני כמוני לא ידע שהוא מסוגל להרגיש.
אז בין כל אלו - שהכוכבת שלהן היא ללא ספק "יותר קשה, פחות קשה, יותר קרבי, פחות קרבי - רק שהכל יעבור בשלום" - ובין הנסיעה בשבת לסוף העולם שמאלה כדי לבקר אותו בבסיס, תסלח לי נבחרת ישראל אם היא מעניינת אותי קצת פחות כרגע. מאחל להם את כל ההצלחה שבעולם, כמובן, אבל נראה לי שברובו של הקמפיין הקרוב הם יצטרכו להסתדר בלעדיי, לפחות מבחינת תשומת הלב.
כשאני חושב על זה, הנוּ"ן הגדול ביותר שלי כהורה, עם או בלי מרכאות, הוא הכישלון המוחלט בהנחלת אהבת הספורט בכלל והכדורסל בפרט ליורש. לא חסרים תחביבים והתמחויות לנער: מחשבים (שולט כאילו היה מינימום בּוּ ג'ונסון מההארלם גלובטרוטרס), כתיבה, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, קריאה, תנועת נוער ועוד ועוד, אבל ספורט? נאדא. היה איתי יותר מפעם אחת במשחק כזה או אחר, נהנה מאוד, נכנס לאווירה למשך שעה-שעתיים, ובזה פחות או יותר התמצה העניין מבחינתו. הוא מכיר ומקבל בהבנה את חומרת המצב אצל אביו, אבל שום דבר מזה לא משך אותו לכיוון.
גם אצל נסיכה א' הסיפור דומה, כך שהתקווה הלבנה הגדולה (עד שלא תראו מקרוב את הפיגמנטציה, לא תבינו) נשארה נסיכה ב', שלמרות גילה הרך אני כבר מזהה אצלה מגמה חיובית הרבה יותר. הילדה לא פורצת בזעקות שבר אם אני מעביר מ'הופ קטנטנים' לערוץ ספורט כזה או אחר (לפחות לא בחמש השניות הראשונות), היא מקבלת בשמחה כל הצעה ללכת למגרש הכדורסל הקרוב ("אבל גלידה יותר שווה!"), ובשורה התחתונה משאירה אופטימיות לקראת העתיד. ימים יגידו.
לעומת זאת, נחלתי הצלחה רבה הרבה יותר בשיפור טעמו המוסיקלי של דור ההמשך. נכון שלא תמיד אפשר לנצח בקרב עם כל מיני האנה מונטנה ושאר מרעין בישין, אבל איפה תמצאו עוד ילדה ישראלית בת ארבע ששרה חופשי את California Dreamin, ועוד מגוון להיטי 60'-70'-80'? גם נסיכה א' מאוד בעניין (תנו לה את בון ג'ובי עם "You Give Love a Bad Name" והילדה מאושרת), ואצל היורש מאוכלס חלק גדול מה-MP4 שקניתי לו ליום ההולדת האחרון בלהיטי ענק מאותם שנים. בערב לפני הגיוס, כששאלתי אותו תוך כמה זמן לדעתו מרגע שיעלה על מדים הוא ירגיש שהוא In the Army Now, הוא חייך ואמר שהוא בונה יותר על לסיים את הטירונות בהרגשה של I'm Still Standing. יש לילד קלאסה, לא נכחיש זאת כלל ועיקר.
אבל אלה, כמו כל השאר, קצת פחות חשובים כרגע. העיקר שהילד יסתגל מהר למצבו החדש, יסיים בשלום את הטירונות ויצמצם דרמטית את מספר החודשים נטולי השינה הצפויים לי ל-32 בסך הכל.
shaharhermelin@gmail.com