בלי שום קשר לעידוד הטבעי לנבחרת ולרצון העז שהמשחק יסתיים בניצחון כוחותינו, דקות הפתיחה מול מונטנגרו התמצו אצלי בתחושה של "איזה מסכן יוגב אוחיון". התרגיל שניסה דושקו וויושביץ', להפקיד על אוחיון הגמדי-יחסית את סלאבקו וראנש (2.29 מ' בצל ובלי נעליים), אולי לא השפיע באופן דרמטי על התוצאה הסופית, אבל אני לגמרי לא סגור לגבי הנזקים הנפשיים שנגרמו ליוגב. האמינו לי שבאופן די חסר תקדים - אני יודע על מה אני מדבר. אמנם בזמן אחר, אמנם בנסיבות מעט אחרות, אולם גם אני נאלצתי פעם להתמודד עם ענק שכזה.

זה קרה ב-15 ביוני 1987, בנמל התעופה הבינלאומי של אתונה. רק 12 שעות קודם לכן הוליכו גאליס וינאקיס את יוון לאליפות אירופה היסטורית ובעיקר היסטרית, אחרי ניצחון דרמטי בגמר על ברית המועצות האדירה. כולנו, חובבי הכדורסל הלא מעטים שהגיעו מישראל, שוטטנו בין חנויות הדיוטי-פרי הלא מרשימות בעליל, וחיכינו בקוצר רוח לעלייה לטיסה הביתה. כמונו עשו גם עשרות שחקנים מכל הנבחרות, שסיימו את חלקם באליפות והתעתדו לשוב איש-איש למולדתו.

העובדה כי הטרמינל היה מלא בשחקני כדורסל, היוותה קרקע פורייה למאות אוהדים, שניצלו זאת לאסוף חתימות ואף להצטלם עם כל שחקן שהסכים, והיו רבים כאלה. גם שחקני ברית המועצות, על אף הבאסה הקשה ממנה סבלו, נענו בדרך כלל ברצון לכל הבקשות. בלטו בנחמדותם: שארונאס מרצ'ולוניס, ואלדמרס חומיצ'וס, ולרי טיכוננקו וסרגיי יובאיישה. התכנסו בתוך עצמם ועשו קולות של "פראבדה": אלכסנדר וולקוב, סרגיי טאראקנוב, ויקטור פנקראשקין. לא נצפה בשטח: המאמן האגדי אלכסנדר גומלסקי, שספק בדק את האפשרות לקבל מקלט מדיני על האקרופוליס.

בשלב מסוים, נכנסתי לחנות לציוד ספורט. ממש לא זוכר מה קניתי, אבל כבר ניצבתי בדרך לשלם בקופה, כשלפתע הכל החשיך. טוב, לא ממש הכל, אבל צל ענק כיסה את רוב הפלורוסנטים. ולדימיר טקצ'נקו, הדב הרוסי בכבודו ובעצמו, אחד הסנטרים האימתניים בתולדות המשחק, לפחות עד אז ולפחות מבחינה פיזית, התייצב מאחוריי בתור.

עכשיו ככה, אני לא ממש נמוך, ובאותם ימים גם שקלתי באזור ה-100 קילו, אבל מעולם, מ-ע-ו-ל-ם לא הרגשתי כל כך קטן וחלש כמו באותו רגע. צריך להבין. לא רק שהאיש מתנשא באופן טבעי ל-2.20 מ', הוא עוד הלך עם כפכפי עץ הולנדיים כאלה שהוסיפו לו 5-6 ס"מ. חוץ מזה, היו לו אז שיער די ארוך, שפם עבות, וגם בעיה רפואית ממנה סובלים אנשים גבוהים מאוד, הגורמת לכתפיים להתעקל לפנים, ולגרום לך לחשוב שכל רגע האיש פשוט עט עליך ומכין ממך חטיפים לדרך, או סתם מרסק לך את הצורה.

הקופאית נתנה בו מבט אחד, ומיד ביקשה שמישהו יחליף אותה עקב דחף עז להגר לגיניאה המשוונית. הדב לא התרגש, והמשיך להמתין בסבלנות לתורו, תוך שהוא מתעלם בהצלחה, או לפחות עושה את עצמו שהוא מתעלם בהצלחה, מכל המבטים, הבזקי המצלמות והלחישות בסגנון "אמא, מי זה?", "מי זה? זו המפלצת שאני אזמין הביתה אם תמשיך לסרב לשתות חלב בבוקר!". הכל עבר בשלום, עד שהגיע רחמים.

רחמים אינו שמו האמיתי, כמובן. אין לי מושג מה שמו האמיתי, אבל מיד החלטתי לקרוא לו כך על שם הרגש שעורר אצלי. מדובר בילד קטן, אולי בן שבע, שעד אותו רגע הספיק לאסוף 20-30 חתימות של כוכבים מכל נבחרת אפשרית, והחליט שהחותם הבא יהיה טקצ'נקו. תוך שילוב של תום ילדותי שאין טהור ממנו, עוז רוח של לוחם סיירת מטכ"ל וגם מידה לא מבוטלת של אהבלות, משך הילד נמרצות בחולצתו של הדב (שעד אותו רגע לא הבחין בו בכלל), ומשהאחרון הביט למטה, הושיט לו פנקס ועט, וחייך.

זה לקח שנייה וחצי, עד שהחיוך נמחק מפניו, וסביר להניח שלצמיתות. הדב קלט את הפנקס והעט, וממעמקי גרונו בקע ה"NO" המפחיד ביותר ששמעתי מימיי. הילדון המבועת טס בצרחות אימה לקצה רחוק של הטרמינל, התחבא מאחורי ערימה של מזוודות, ולעניות דעתי הלא קובעת יש מצב שהוא עדיין שם.

טקצ'נקו, אגב, ממש לא התרגש מכל המהומה, מה שגרם לי לחשוב שזו כנראה לא הפעם הראשונה שזה קורה לו. במוצאי שבת, כשראיתי את יוגב אוחיון נכנס לסל מול וראנש, הבנתי קצת יותר טוב מה עבר על אותו ילדון לפני 23 שנה.

shaharhermelin@gmail.com