הגענו לדור וללון, ואף לגור ולישון, באחד מקיבוצי הגליל המערבי למספר ימים. בדרך לשם התברר ליושב גוש דן כמוני שיש לעבור בחיפה תחתית וכאלה. נמל, אזורי תעשייה, עניינים, קריות, קריות, קריות. אזור ענק שלא נגמר.

ביאליק, מוצקין, מוצקין, ביאליק, אתא, ים, חיים, חיים, אתא, ים, ביאליק. אוקיי, הבנו.

כשנעלמו סוף-סוף שלטי ההכוונה של הקריות חלפה תחושת מועקה מסוימת. הכביש נפתח פתאום. כאילו התחילה מדינה אחרת.

הגענו. קיבוץ, שביל עפר, נו. סיפור אחר לגמרי.

באופן מתמיה לא נרשמה דריכות בקרב המקומיים עם הגעתה של הפמליה הנשיאותית. איש לא קיבל את פנינו. ייתכן כי החום הכבד במיוחד הוא שהכה בהם, אפשר גם שבאנו צנועים ללא רוח וצלצולים כך שאיש לא ידע שבמשפחה נשיאותית מדובר.

אחר כך התבררה האמת. הקיבוצניקים זה לא משהו שבאמת קיים. הרפתנים תאילנדים. החדרניות בצימרים ערביות. לאן נעלמו הקיבוצניקים? מזדקנים להם על הדשא בנחת, כנראה, יושבים בגופיות סביב שולחן הפלסטיק העגול. מדברים פוליטיקה. לא שזה רע.

פלוסים בקיבוץ? שקט, בריכה חופשית, שקט, מגרש טניס חופשי, שקט, שמיים פתוחים, שקט, ירח וצרצרים. המון. אין כמו צרצרים. אמנם עושה רעש, אבל סולידי. כזה שאפשר לחיות איתו. החיה האהובה עלי מבין אלה שאי-אפשר לראות אותן? לא נפסול זאת.

בתל-אביב משלמים על מנוי שנתי לטניס הרבה כסף ועוד מגבילים אותך בזמן. להזמין מגרש יום-יומיים מראש קשה עד בלתי אפשרי, יען כי כל המגרשים תפוסים בהמוני בני ישראל שלכולם חלום משותף וחסר סיכוי: להיות פדרר. או שראפובה לפחות.

בקיבוץ פשוט ניגשים למזכירות, מצטיידים במפתח לשער החלוד, פותחים את המנעול, נכנסים ומשחקים. פנוי כל הזמן. מניח שאחרי שבוע ברצף הייתי נשבר. אי אפשר שהכל יהיה כל כך נוח ופנוי בחיים, לא ככה חונכנו. כאן, בעיר הגדולה, צריכים ילדים מגודלים לצעוק זה על זה בקולי קולות בשלוש בלילה ממש מתחת לבית שלך, במיוחד בחופש הגדול.

שיחה עם התאילנדי הרפתן הבהירה שיש 500 פרות בקיבוץ. עבודה יומית נמשכת חמש שעות בסך הכל, על פני שלוש חליבות בשעות קבועות: ארבע וחצי בבוקר (פיייי קיבינימט), שתים עשרה וחצי בצהריים ושמונה וחצי בערב. אלפים רבים מאוד של ליטרים מדי יום.

הפרות ממושמעות בטירוף, יודעות איפה לעמוד, מה צריך, איך עושים, מי עושה. ואם הן לא יודעות, התאילנדי אומר להן והן לא מתווכחות. אם כי לראות אותן משתינות ומחרבנות תוך כדי חליבה ממש לא עושה לי את זה. לתאילנדי זה לא הפריע. הוא נראה שמח בחלקו. תפס צינור, שטף הכל והמשיך הלאה כאילו כלום.

זמן קצר לפני הפרידה מהרפת החליף תומרינגו סטאר, אליל שמתקרב במהירות ליום הולדתו השלישי, מספר געיות עם כמה עגלים צעירים מאוד שנולדו תמול-שלשום. לא הצלחתי להתאפק והצטרפתי אליו. נשיא גועה לאור ירח מלא, מי היה מאמין. סקופון: המווווו של העגל חזק במפתיע וקולו מגיע, יש אומרים, עד הרי הגולן בלילה שקט במיוחד.

כרגיל, הדיונים המסורתיים בענייני הנפש ביני לבין רעיית הנשיא לא הולידו דבר מלבד כעס בצד הנשי של המשוואה. "בואי נגור בקיבוץ. ירוק, שקט, לא צפוף, דירה צנועה, שבילים ואופניים, רחוק מהכל, קרוב לעצמנו, הילדים יהיו מבסוטים", אמרתי לה. לא זכור לי מה היא אמרה, אולי כי לא השיבה. רק לטשה זוג עיניים ומבט שאת משמעותו אני מכיר מזה כמה וכמה (וכמה!) שנים. "לך תגור איפה שאתה רוצה, אבל אל תשכח לשלוח צ'ק בכל חודש. נבוא לבקר אותך בסופי שבוע".

לרגע זה נשמע כמו דיל מפתה. כשהוא עבר, הרגע, לא נותר אלא לוותר על הרעיון. רופס לגמרי ומובס כרגיל הבנתי: גם הפעם חוזרים לרמת גן-העיר. ובכל זאת, תקווה תמיד יש: אולי עוד יגיע היום שאשב בגופייה על הדשא סביב שולחן פלסטיק עגול ואזדקן בנחת בשיחות על פוליטיקה.

שלומות ונצורות בשלב זה.