ניצחון החוץ של נבחרת ישראל ב-36 הפרש על לטביה גורם לי לחשוב שוב על איכות ותחרות בכדורסל הנבחרות האירופי, ובכלל על המרכיבים המעניינים של נבחרת ישראל בדור הנוכחי.
המחשבה הראשונה שעולה היא – מה כבר ניתן ללמוד מניצחון כזה ועוד על נבחרת כמו לטביה כמו שנראתה במשחק הזה?
אם נסתכל על ההיבט הקבוצתי – אז יש רוח קבוצתית וזה יפה. בעיקר ניתן היה ללמוד שגם נבחרת ישראל יכולה להגיע למשחק חוץ עם גישה, אגרסיביות וחדות – בדיוק כמו שהאיטלקים הגיעו לנוקיה. עניין חוסר היציבות והעקביות הוא נקודת חולשה שדובר עליה מספיק.
הלאה. התקפה קבוצתית? כמה מהלכים יפים – יש. שיתופי פעולה בין שחקנים שמכירים זמן רב – יש. תרגילים למשחק מעבר? למשחק עומד? לשבירת לחץ? לא התרשמתי במיוחד. בהגנה – מאמץ ויכולת של בודדים – יש. הגנה קבוצתית? אין ולא נראה שתהיה.
טחנו לנו את התירוץ שאי אפשר לייצר משהו כשנפגשים כמה ימים לפני משימה, אבל דחיל רבאק – חדירה לסל נגד הנבחרת שלנו לא היתה כל-כך קלה מעולם. אני חושב שלירון כהן ושי דורון היו חוגגות על הנבחרת הזו אם רק היו נותנים להן (מעניין, אולי באמת יפגשו ככה בשביל הספורט?).
ונעבור לפן האישי. לקחתי לעצמי את הרשות לחלק ציונים באופן חד פעמי כשאני פוסל מראש את האפשרות לתת ציוני 9 או 10 לאור היריב האומלל.
יובל נעימי. קיבל קרדיט גדול ובצדק. ניהול משחק יציב, חיכה קצת לפני שזרק והרוויח אסיסטים ואמון מהחברים בגדול. מיעט לאבד , לא זרק סתם – פעם ראשונה שאני רואה אותו בערב יציב כזה במדי הנבחרת והרווח כולו שלנו – נראה אותו מול הגדולות. הגיע עם אגרסיביות וחדות בהגנה אם כי ממשיך להציג עבודת רגליים עלובה ופשוט חסר יסודות הגנתיים. ציון: 8.
רביב לימונד. משהו לא מסתדר לי עם הבחור. יש לו כדורסל, אנחנו יודעים. להשקיע הוא משקיע אין ויכוח, גם בהתקפה ובעיקר בהגנה, אבל תמיד נשאר לא מחובר למערך הקבוצתי. משהו שקשה לשים עליו את האצבע. רביב הופך לאט אבל בטוח לשחקן האפור והלא שייך בנבחרת שתמיד יהיה שם, תמיד ייתן את מה שיש לו ועוד עשרים שנה לא יזכרו מי הוא היה. חבל. ציון 5.
יניב גרין.
נזכרתם בבחור? נהיה קטע כזה להריץ על יניב דחקות בתקשורת. הוא לא בריא, הוא מגושם, לא מצליח לתפוס כדורים, לא מצליח לסיים ועוד אינספור טענות למי שהוא הסנטר הישראלי הטוב ביותר בעשר שנים האחרונות ואולי בעשרים שנים האחרונות. את החסרונות כולם מכירים אבל למה להתפלא כל פעם מחדש על היתרונות? ואם רק ניזכר בקליעה מרחוק ומהעונשין של פליישר, ביכולת החסימה והניתור של קוז'יקרו, בחוסר המאסה וההגנה של שטיינהאור
יבינו כולם שזה הסנטר הישראלי הכי טוב בדורנו.
ציון: 7.
דייויד בלות'נטל. היי! דייויד בא לשמור! ולקחת ריבאונד! והוא גם יכול לעשות את כל זה. אז נכון שאלו לא האריות באירופה אבל אהבתי את הגישה, החדות, האגרסיביות בסוף הגיעה וגם הקליעה חזרה לעניינים. רק שיתמיד. משחק מצוין של בלות'נטל. ציון: 8.
טל בורשטיין. טל תמיד לוקח הכל על הגב שלו והופיע הערב כאילו ההפסד הביתי מול איטליה היה הפסד פרטי שלו בגמר אליפות אירופה. הכניס המון אגרסיביות, יוזמה, הובלה ונחישות. יצא גדול ואפילו שהכדורסל שלו הוא כבר לא מה שהיה אי אפשר לקחת ממנו את מה שיש – טל לא מאבד כדורים מכדרור, הוא הולך לסל עד הטבעת אפילו שהוא כבר לא מנתר, הוא ייקח את הגופייה של השחקן שלו איתו לקבר ואת זה אנחנו תמיד צריכים בנבחרת. קצת פטריוטיות – מה יש? ציון: 8.
אורי קוקיה. קוקיה הוא מה שקוראים באקדמיה מקרה קלאסי. לא זוכר קודמים לו בנבחרות ישראל השונות, ויתקן אותי כבוד הנשיא אם טעיתי. אם היה לנו פעם שחקן מוגבל מבחינת כשרון או יכולת, הוא היה מצליח להיכנס לנבחרת תודות לנתונים חריגים ( לדוגמה, פליישר היה הכי גבוה). קוקיה נותן את מה שהוא יכול וזה לא מעט, אין לי שום דבר נגד הבחור, להיפך, אני מחבב אותו בשל התכונות אותן הוא מביא למשחק, אבל החסרונות שלו כל כך זועקים למי שמבין קצת בכדורסל שזה אומר דרשני על הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות.
יש והיו לנו כישרונות גדולים ממנו. שחקנים גבוהים יותר מ-1.98, שיודעים לסיים ביד החלשה ולהקפיץ יותר משתי הקפצות בלי לגרום לך התקף לב. איפה הם היום? אז נכון שאם היו קוז'קרו וכדיר בסגל, הוא לא היה משחק הרבה ועדיין זה אומר דרשני. בכל אופן, קוקיה נתן משחק סביר מול שחקנים ברמת הכישרון שלו. ציון: 6.
יותם וכספי. צמד החמד שלנו נתן משחק סביר, מי יותר (עומרי) ומי פחות (הלפרין). אין צורך להכביר במילים עליהם ממספר טעמים 1. כולם מדברים עליהם כל הזמן וקצת נמאס. 2. המשחק הזה לא היה ברמת הכדורסל שלהם 3. הם עשו את מה שהיו צריכים לעזור לנבחרת לנצח ובהפרש מצוין. ציון: 7.
ליאור אליהו. ברמה העקרונית ליאור אמור היה לקבל התייחסות כמו הלפרין וכספי מאותם טעמים שציינתי בפסקה הקודמת. הוא אכן שייך לרמה שלהם, אבל משום מה תמיד יש אצלו אבל. אליהו לא שומר. נכון, אינסוף מילים נכתבו על כך, ובכל זאת – לא משנה אם הוא יכול ולא רוצה/יודע, או פשוט לא יכול. צריך להתחיל לקחת את הנושא כעובדה מוגמרת ולהתייחס בהכנה ובזמן משחק בהתאם.
גרוע מכך, ליאור לא ריבאונדר והוא השחקן הגבוה ביותר בנבחרת (רות'ברט לא נחשב עד שלא ישחק). הוא גם לא סוגר לריבאונד וכו' וכו'. לכן אסור לליאור לשחק בעמדה מספר 4 בהגנה. כל פעם שזה קורה ולא משנה מי חוטב העצים שמולו – הוא יחטוף. וגם אנחנו. לתשומת לבכם. ציון: 5 ( רק בגלל שנגד נבחרת כזו הוא היה צריך להיות הרבה יותר טוב).
שיחק ולא זוכה להתייחסות – יוגב אוחיון (ללא סיבה מיוחדת).
וסליחה כמובן על המייל האינסופי, פשוט הייתי חייב.
