הנה כמה וכמה (וכמה!) מסקנות ורעיונות כלליים בעקבות המשחק במונטנגרו, ובעצם הטורניר כולו, המכונה "הקמפיין" משום מה.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, עם מלוא הכבוד לסוגי הגנה בכדורסל ואמנות מניעת הכדור לניקולה פקוביץ' בצבע, בואו נתחיל בדברים בסיסיים לחלוטין. כמו, למשל, למה קוראים לטורניר מוקדמות אליפות אירופה קמפיין? מה, זה אובאמה נגד מקיין? ובכלל, איך קורה שטורניר ככל הטורנירים הופך להיות קמפיין ברגע שמגיע הקיץ ומשתתפת בו נבחרת ישראל?

מסרב לקרוא לזה קמפיין. נקודה.

הלאה.

נא להכיר – ולדימיר דראגיצ'ביץ'. בן 24, 2.05, התלהבתי. כמה אנרגיות, כמה התלהבות, כמה עיקשות ונחישות וריבאונד התקפה ופעולות נכונות בדקות האחרונות. מזכיר לי מאוד את מירסאד טורצ'אן הצעיר, מינוס הזריקה לשלוש.

פילזן ההיא שלא אמצע התשעים הרגה אותך בהרבה דרכים, בעיקר דרך נאומוסקי, אבל היו שם גם המתפרצות של אופוק סאריג'ה, ההתמצאות בצבע של טאמר אויגוץ' והזריקה שלו מההיי-פוסט, השלשות של וולקן איידין, האתלטיות של הידאייט טורקוגלו והברקות של האמריקאי התורן.

אבל לא פחות מזה ואולי יותר, טורצ'אן היה תוקע את המסמר האחרון. נלחם על ריבאונד התקפה, נהנה מניתור שני מוצלח ומהיר, אחד ועוד אחד במבצע, עד שההגנה היתה מורידה אותו לרצפה בפאול ברוטאלי והאיש היה מניף את שתי זרועותיו למעלה ומיד אחורה בתנועות מחאה וכעס וכפות ידיו קרועות לרווחה. העצלנים עושים את זה עם זרוע אחד בלבד.

מוכרת לכם הפוזה הזו? מצליחים לדמיין אותה? היא אופיינית לרגזנים של האזור האדריאטי והרי גם טורצ'אן הוא בוסני במקור. צ'ורצ'יץ' נהג לבצע אותה לא מעט, סטויאן וראנקוביץ' גם. ננאד מרקוביץ' עשה את זה לא מעט. עצבים, עצבים. הקהל מת על זה. דראגיצ'ביץ', שסיים את הטורניר עם 82 אחוז לשתי נקודות, הוא ממשיך הדרך בקטע הזה. איזו אבחנה, תודו.

אגב טורצ'אן, לא דיברנו עליו המון זמן. הוא כבר די קשיש, לא נכחיש זאת, אבל אליל גדול מאוד וריבאונד ענק-ענק-ענק.

ועוד.

דיברנו על ליאור אליהו בלי סוף בשנות קיומו של כדורסלע-האתר. לאורך השנים ביצעתי פניית פרסה לגביו, ואחרי שחשבתי שהוא לא יוכל להתקדם ממשית בלי תכונות שחסרות לו (והוא החזיר לי עם מיליון יורו בעונה, או כמה שזה, כולל משחק גדול בסדרת הגמר נגד ברצלונה) למדתי לחיות עם מה שיש לו. כלומר, כל אותם טריקים אישיים שאין לאף אחד אחר ובראשם השלכות התפוזים ממטר וחצי ביד אחת - שכלול מתקדם ביותר של באק ג'ונסון הפלאי מאמצע התשעים במגרשינו אנו.

והנה, אתמול במונטנגרו, לא זוכר בדיוק תוצאה או שלב אבל זה היה במחצית השנייה, נוצר מצב שהכדור הגיע לאליהו כשהוא מיושר לחלוטין לסל, חצי מטר פנימה בצבע מההיי-פוסט ויש לו שנייה לזרוק בלי אף יד עמלקית של איזה וראנש תועה.

יזרוק או לא יזרוק? ליאור, שזורק כל דבר שזז, יזרוק או לא יזרוק? כלומר, כמו בן אדם. ממש לזרוק זריקה של כדורסלן לסל. כמו שמלמדים בקט-סל. לא השלכת תפוח, גם לא תפוז (עוד יבוא יום ואעמוד על ההבדלים בין הזריקות שלו).

הסיטואציה זעקה לשמיים. זעקה, צעקה, צרחה, התחננה. ליאור לא זרק. הוא לא היה בתנועה כדי להשליך תפוז, אלא פשוט קיבל כדור בעמידה. היה סטטי. זרוק, בן אדם.

לא זרק.

רק האל הטוב יוכל להסביר זאת.

טל בורשטיין, בואו נדבר גם עליו קצת. לא דוקטור אנוכי, גם פרופסור לא, ואין לי כלים להשוות בין פציעות. למשל, לא יודע עד כמה חמורה היתה הפציעה של ליאור ליובין, גם לא זו של יואב ספר. גם לא של בורשטיין, למען האמת, אבל הן מנעו ממנו לשחק זמן רב.

והוא חזר, ונלחם, ונאבק על הקאמבק שלו ועל הזכות לשחק ולהמשיך ליהנות ממה שהוא עושה. אני מלא הערכה. מה היה חסר שיפרוש כמו ליובין או ספר?

יש לו, אפעס, איבוד אחד יותר מדי בכל משחק, ועוד מעצבן כזה, יו נואו, שבדרך כלל הופך מיד לסל בצד השני, אבל הנוכחות שלו בנבחרת ישראל כמבוגר האחראי בסביבותיהם של נעימי, אוחיון והלפרין, חשובה מאוד. חוץ מזה, הוא אושש בטורניר האחרון אבחנה נשיאותית מימי פואנלבראדה כשסיים אותו בחמישים אחוז ביהיינד דה קשת (11 מ-22), וכמות זהה של זריקות משתיים ומשלוש.

אם פעם עוד היו מחלוקות מה טל יותר – פוינט גארד, שוטינג גארד או סמול פורוורד או קומבו-ממבו-ג'מבו, היום אני חושב שברור לכולם שהוא בא לביטוי הכי טוב כקלע, ומעדיף את הקליעה הנקייה והפנויה על פני כל דבר אחר.

ואחרונה קטנה, כי נגמר הכוח.

אם כספי מרביץ עוד עונה טובה ב-NBA (אני אכתוב מנש בעצם, כדי שבורוכוב-סוקולוב יהיה מבסוט) ומגיע לנבחרת גם בקיץ הבא, וגם בלות'נטל מתחייב לקיץ נוסף, האם יש סיכוי ממשי, אמיתי, רציני, שחבילות מיוחדות יוצעו על ידי סוכני הנסיעות לאליפות אירופה בליטא בשנה הבאה?

אם כן, אולי אני לוקח את הרגליים ונוסע (בכפוף לתנאי הידוע "אם נחיה גם נראה"). ליטא זה לפחות עשר מעלות פחות בקיץ, לא?

שלומות ונצורות בשלב זה.