31 באוגוסט היום. בדקתי פעמיים כדי להיות בטוח. אפילו בעיתון שפעם היתה לו מדינה כתוב שהיום 31 באוגוסט. עובדה פעוטה זו, היא רק חלק ממכלול שלם של נתונים, שהשורה התחתונה שלהם היא אחת: מצבנו, נכון להיום ובלי שום התחייבויות לעתיד, ממש לא רע.

קודם כל ולפני הכל, רגע לפני שהחופש הגדול מסתיים הצלחנו - המלכה-האם, הנסיכות ואני - לבלות כמה ימים יחד, בלי אי-מייל, כמעט בלי הפרעות מהעבודה, ועם המון זמן איכות. מומלץ בחום (ימח שמו של מזג האוויר כמה שהיה חם, אבל שום דבר שמזגן ובריכה לא יכולים לפתור).

אם כבר הזכרנו - החופש הגדול מסתיים, ולא רק שמדובר במשהו לא רע, אלא אף בעובדה טובה, מצוינת וחשובה מאין כמותה. הקץ לניסיונות האקרובטיים לשעשע את הנסיכות באופן שלא יצדיק לקיחת משכנתא שנייה, וחזרה לשגרת בית הספר והגן. נכון שעוד שבוע כבר פורצת חופשת החגים, אבל מדובר בשבוע שחשיבותו לשלמותנו הנפשית לא תסולא בפז.

גם בעבודה נרשמת ירידה קלה אך משמחת בעומסים לעומת החודשיים האחרונים, וזה בהחלט לא רע. אתמול, תוך כדי סיור עם אורחים מלוס אנג'לס, ובנסיבות שטרם הובהרו לחלוטין, חישבתי ומצאתי שבחודשים האחרונים עשיתי משהו כמו 5,000 ק"מ רק לצרכי עבודה, כך שכל הנחת סוף עונה מתקבלת בברכה.

כמובן שגם בבכדורסל הדברים נראים ורודים יותר מהתייר שפגשנו בבריכה, שכנראה ביקש לבדוק מה קורה לעור אנגלי טיפוסי, אחרי שלוש דקות בשמש של אוגוסט ללא קרם הגנה. ריספקט גדול לשתי הנבחרות הבוגרות על ההעפלה לטורנירי הגמר. מסורת-מה-מסורת, בחורותינו ובחורינו המצוינים עמדו במשימה בכבוד רב.

על הגברים דיברו מספיק, כולל במאמריהם המלומדים של יו"ר הדירקטוריון ושל בורוכוב-סוקולוב-דוראנטוב כאן למטה (או למעלה. השד יודע איפה ואיך ממקם היו"ר את האייטמונים). לא שלא מגיע להם ברכות על ההישג, מגיע גם מגיע, אולם לעניות דעתי הלא קובעת מן הראוי שתהיה כאן גם איזושהי התייחסות לנשים. אז הנה: כל הכבוד והיקר לנבחרת של אלי רבי וטל נתן. עלו ראשונות מבית קשה, עם שני ניצחונות ענקיים (בבית על סרביה ובלטביה) פלוס שני התקפי לב מול רומניה, עם הרבה יכולת ובעיקר עם המון לב. נהניתי מאוד לצפות בהן, ושמחתי בשמחתן לא פחות מבזו של הגברים. בקיצור, שתי נבחרות הדגל עושות את מה שצריך, ולפעמים אפילו בסטייל. מה רע?

אה כן, ישנו העניין הזה של אליפות העולם החשאית, שעל פי פרסומים זרים כבר יצאה לדרך בטורקיה, ובמסגרתה פועלת באומץ ובנחישות אנגולה-שלנו. זה התחיל עם הלם קרב מוחלט ביום הראשון, שהתבטא בתבוסה של 50 הפרש לסרביה, ובכל מיני אי-מיילים ומסרונים מנחמים עד מזלזלים, בסגנון "למה היית חייב לנחס אותם?", "למה לא בחרת נבחרת שגם מסוגלת לשחק כדורסל?" וכיוצא בהללו.

אבל אנשים שכחו במי מדובר. בפרפראזה על אמרה מסוימת של אחד מגדולי המאמנים בתולדות הענף-שאין-לנקוב-בשמו, גם ההשפלה מול סרביה היתה בסך הכל עוד יום בהיסטוריה של אנגולינו עזי האופי, שרק הספרינט שלהם מהיר מיכולתם להתאושש ולצאת מכל מצוקה נפשית. פחות מ-24 שעות חלפו, והנבחרת חזרה לעצמה בניצחון נאה ביותר על השכנה מירדן. עוד יום עובר, ואנחנו נותנים פייט אדיר במשך שלושה רבעים לארגנטינה החזקה, שרק בזכות יכולת אדירה של לואיס סקולה וקרלוס דלפינו המנוולים, הצליחה לברוח ברגע האחרון.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: בוא לא נטשטש עובדות, אנגולה עמדה חסרת אונים ברבע האחרון ופתחה אותו
כשארגנטינה רצה ל-18:0, ובעיקר דפקה לשוטה הנבואה את ההימור, כן? המשך נא סר ש.).

עכשיו, כל מה שנשאר לנו זה לנצח את גרמניה ואוסטרליה, שבשום אופן ותסריט לא משתוות לנו, ודרכנו אל השלב הבא ואל דפי ההיסטוריה פתוחה לרווחה. חכו ותראו. אנחנו בדיוק היכן שאנחנו רוצים להיות. מצבנו בהחלט לא רע.

shaharhermelin@gmail.com