אתמול זה הסתדר בול.

ב-21.00 רוסיה נגד ניו זילנד. ב-23.30 פרק של "24" מעונה מספר 2 שלא ראיתי ומיד אחרי זה הצטרפות למערכה השנייה בין קרולין ווזניאקי למאריה שראפובה. כשנגמר, עוד הצלחתי לתפוס חלק מהראיון עם עומרי כספי ביציע העיתונות.

אלה הם החיים היפים, רבותי. והבית? הס ודממה החל מ-22.30 פחות או יותר. איי איי איי, התענוגות הקטנים של הנשוי-עם-שלושה-ילדים אחרי עוד יום של ריצות, חוגים, גן, בית ספר, עבודה ושאר כהנה וכשמה.

איי איי איי. אלה הימים הנכונים. אם רק אפשר להעביר אותם לעוד חודשיים קדימה, נניח, ולמזג אוויר נורמלי לגמרי, היה אפילו עוד יותר טוב.

מסקנותיי? ג'ק באוור עדיין ראשון למרות הכל, טניס נשים שני במיוחד כשזה ווזניאקי ושראפובה, רוסיה – ניו זילנד שלישי. צר לי. זה המצב.

מסקנות מ-24: דייויד פאלמר היה נשיא דגול. מייק נוביק בן זונה עם ייסורי מצפון. לדעתי, הוא גם היחיד בסדרה שיש לו משקפיים. האם שמתם לב לזה אי-פעם? לאף אחד ב-24 אין משקפיים חוץ ממייק נוביק. איפה זה שם אותי? איפה זה שם אותם? מה אומר צופן הקוד הזה בהווי הטלוויזיה האמריקנית? שמשקפיים זה ליקוי? תחמנות? חוכמולוגיות? דו פרצופיות? ואיזה משקפיים יש לו, שלא נדע. כבר לא באופנה 40 שנה בערך. אני חותם על זה: יש פה איזה מסר. צריך לבדוק עם האנשים שהרימו את הסדרה הזו, התסריט, הדמויות וכאלה.

שרי פאלמר, אשת הנשיא, חולירע. אלכס יואיט – היה ברור שימות. למישל דסלר יש פנים מעניינות. טוני אלמיידה תמיד נראה מהורהר, סובל או מיוסר, האם הוא יחייך אי-פעם? ושום דבר לא יכול להרוג את ג'ק באוור.

מסקנות מהטניס: אף אחד כבר לא עושה עניין מהגניחות של שראפובה. יותר מדי פעמים הכדורים שלה ארוכים מדי. טו מאץ' אנפורסד ארורס (חשבתי שיישמע טוב אבל זה נקרא אפילו יותר גרוע מטעויות בלתי מחויבות), וכמובן יותר מדי טעויות כפולות בהגשה. לא רוצה לפתוח פה כמו שעשיתי עם אנדי מארי, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלווזניאקי יש סיכוי לא רע בכלל לזכות בטורניר.

שתי בלונדיניות צעירות זה טוב לרייטינג. ובכלל, המשטחים של היו.אס.אופן מצטלמים טוב וברור. רואים את הכדור כמו שצריך, והכל נאה. טניס חי משלבים מתקדמים בגרנד סלאם בלילה, בשקט, זה הדבר. אה, כן, והיידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה בלי קשר לכלום. הולך למשחק נגד סודרלינג המנוול ברבע הגמר.

ועוד: רוסיה מזכירה לי את בני השרון של עונת אנדי איבי וג'ייסון וויליאמס, במובן שכל משחק הוא קריעת ים סוף. המון סלים קשים. המון חריקות. מעט דברים פשוטים קורים, אבל בניגוד למה שאומרים וחושבים אני לגמרי חושב שזו נבחרת טובה. ברור שעם קירילנקו והולדן היא היתה טובה יותר, אבל גם ככה יש בה טביעת יד של מאמן (מאמננו העולה, הגולה לשעבר).

הם לא מוותרים הגנתית, הולכים לריבאונד, הולכים לחסום, נאבקים, משתדלים לשחק יחד אם כי לוקח להם זמן להיזכר בזה. וורונצביץ' שחקן, חווסטוב נחמד. מוזגוב באמת התקדם, למרות שנגד ניו זילנד הנמוכה זו לא חוכמה. לאלכסנדר קאון יש תנועות של ארז מרקוביץ' לפעמים. ביום טוב כשהידיות של ויטאלי פרידזון וסרגיי ביקוב מתאפסות, הם יכולים להיות דלוקס. וכל זה בלי חריאפה. אני בעדם, כי קל מדי לא מתאים לי. אוהב את הסרבול הזה, אפילו שהוא מטריף את הדעת. לנצח ככה הרבה יותר כיף. למדתי לאהוב את הנבחרת הזו, בקיצור, כמו את בני השרון בזמנו, גם אם המשחק שלה לא שוטף וזורם. בלי צחוק ואירוניה – זו קבוצה שאם מתעקשים להעמיק ולחפור בו מגלים כל הזמן עוד רובד ועוד רובד.

ומאמננו העולה עומד על הקו נונסטופ, לא יושב לרגע. יודע שהנבחרת שלו מסוגלת לעלות ליתרון 12 ולאבד אותו תוך שתי דקות. חייב להיות על המשמר. לידו דימה שקולין, קדימה-דימה המפורסם, ששיחק בישראל וגם ניצח את מכבי ת"א עם צסק"א פעם או פעמיים או שלוש.

בקיצור, קבלו משפט פילוסופי: יש בהם יותר ממה שהם מראים, אפילו אם מה שהם מראים נותן תחושה שזה המקסימום שלהם. מקווה שלא יחטפו 30 נגד ארצות הברית.

שלומות ונצורות בשלב זה.