שלומות ונצורות ושנה טובה,

לכבוד האירוע המיוחד החלטתי לשים נפשי בכפי ולהרים אייטמון חגיגי בניחוח תפוח בדבש. ולעצמי אמרתי, ירצה הנשיא יפרסם ברבים, לא ירצה ודאי יסתפק בקריאה חרישית בליבו.

בטרם אגלוש לניתוחים, הרכבים ושאר שטויות סטטיסטיות, אומר רק זאת: לדייויד בלאט המשחק הזה מאוד-מאוד חשוב! הוא מאמן נבחרת אפורה ובינונית שכמו שכבר הזכרת, מראה לעיתים ניצוצות, אבל דומה לבני השרון במקרים אחרים. משמע, משעממת, יעילה ולא צפויה.

בלאט מבין שזאת הזדמנות של אולי פעם בחיים שנקרתה בדרכו, להיות מאמן אמריקאי שמדיח את "הדרים טים" מאליפות עולם, וכל זאת בזמן שהוא עומד על הקווים של אולי אחת היריבות הכי קשות והכי שנואות על האמריקאים בכל הזמנים, נבחרת רוסיה.

האמריקאים לא ישכחו לעולם את "שוד אולימפיאדת מינכן" ואת ההפסד במשחק הגמר נגד רוסיה שגזל מהם את מדלית הזהב בפעם הראשונה. אלכסנדר בלוב קלע סל אחרי כל המועדים החוקיים במשחק שהופסק וחודש אין ספור פעמים, וכל זאת בחסות מזכ"ל פיב"א וויליאם ג'ונס. כבר אז פיב"א שינו את החוקים ועשו מה שהם רוצים.

דומה שמאז אותו משחק (שלדעת האמריקאים לא נגמר עד היום), גדלה השנאה בין הנבחרות והאמריקאים הבינו לראשונה שהם גם יכולים להפסיד במשחק כדורסל (עד אותו הפסד במינכן הם היו עם רצף של 63 ניצחונות רצופים בכל המסגרות).

ביום חמישי הקרוב יפגשו שוב שתי הנבחרות לדו-קרב שאין ממנו חזרה. דיויד נגד גוליית, בלאט נגד ארה"ב.

אני מתפלל בשביל מאמננו העולה/גולה שהוא יהיה בצד המנצח. רבותיי וגבירותיי (כן, כן גם אתן), לבלאט הניצחון הזה הרבה יותר חשוב מהזכייה באליפות אירופה ב-2007, ניצחון על ה"דרים טים" ייתן לו לגיטימציה של מאמן כדורסל מהשורה הראשונה גם בארצות הברית, שהיא בעצם מולדתו שלו. והרי בלאט לא הסתיר מעולם את רצונו לאמן בליגה של הגדולים (והכוונה לא לליגת קזינו שלנו...).

אני מניח שהוא מוכן לנצח בראש השנה את ארה"ב, לחטוף בראש בחצי הגמר ועדיין לחזור לארץ מרוצה מאוד. אני מנסה לדמיין לעצמי את הרגע בו מאמננו העולה/גולה ניגש בסיום המשחק לששבסקי, לוחץ את ידו, מהסס קלות אם להתחבק (אחרי הכל מדובר באושיית כדורסל מהבכירות ביותר), מיסטר "קיי" לוחש לו משהו על האוזן והם נפרדים כידידים. אמריקה לא תשכח במהרה את האיש שמנע ממנה את הזהב במונדובאסקט 2010. החוזה בדרך.

אז מאיפה אני מעז בכלל לשאוב אופטימיות כזאת?

ראשית, ההתרשמות שלי משתי הנבחרות. ארה"ב לא עושה לי את זה. קווין דוראנט מצוין ולא צריך בכלל להרחיב עליו. צ'ונסי בילאפס הוא בסדר, אריק גורדון נחמד, למאר אודום הוא לא יותר משחקן משלים, רודי גיי , דריק רוז וכל שאר המעופפים והמפציצים עוד לא נתקלו ביריבה ממשית חוץ מברזיל. יסלחו לי כל חובבי אמריקה, אבל עם טייסון צ'נדלר בצבע אתה לא לוקח אליפות עולם. אמריקה מציבה נבחרת של פורוורדים (מזכיר למישהו משהו?), וככה זה הולך להיות קשה, לא רק נגד סקולה או אשיק/סאבאס, אלא אפילו ביום חמישי נגד מוזגוב/קאון.

הנה הגעתי לנבחרת רוסיה, לא מדהימה אבל יעילה. מייצרת 74 נקודות בממוצע לערב ועוצרת את היריבות על 67. הם יצטרכו להוריד את האמריקאים שקולעים בממוצע 96 למשחק בכ-30 נקודות. קודם כל זה מחייב שליטה בקצב, ובזה בלאט מומחה. שנית, הוא יכניס את האמריקאים לבעיית עבירות מוקדם מאוד על ידי הכנסת כדורים לגבוהים שלו. גם הוא כמו כולם מבין שלארה"ב יש בעיות בצבע וגם בריבאונד ההגנה.

למרות שהאמריקאים מפציצים מעבר לקשת ה-3 בלמעלה מ-40%, הם ייתקלו באזורית קשוחה של רוסיה. לרוסים יש בעיה אמיתית לשמור אישית את דוראנט וחבורתו. בהתקפה הרוסים יטחנו את האמריקאים בצבע. אבל הכי חשוב זה הקצב, שם תוכרע ההתמודדות. רוסיה תשחק בהליכה, היא תסחט את השעון, היא תייחל למשחק עם סקור נמוך מאוד, משהו סביב ה-67-65 נקודות במשחק. לאמריקאים יושב חזק בראש הניצחון הקשה 68-70 מול ברזיל מהבית המוקדם.

שימו לב לנתון מעודד מבחינתו של בלאט, את ההתקפה של רוסיה מובילים שני הסנטרים מוזגוב וקאון עם כ-12 נקודות בממוצע לאיש. זה מבשר קרב חפירות מכוער להפליא. עוד מספרים מעודדים לרוסים: הם קולעים כמעט 80% מקו העונשין ולוקחים כמעט 40 ריבאונדים למשחק. אלה עשויים להיות נתונים משמעותיים ביותר.

הנה כי כן, מתרגש עלינו שבתון שמח במיוחד, נסיים את טיולי החג עם הילדים בשעה מוקדמת מהרגיל, ננוח מעט, נתיישב בספה, נמתח רגליים, נצטייד במעט פיצוחים ושתייה קלה והיידה לעסק, רוסיה נותנת בראש לארה"ב.

אם נחיה עד מוצאי החג, גם נראה.

שנה טובה,בשורות טובות ובריאות.

צור לביא