כמעט שלושה ימים הסתובבנו לנו בגליל העליון. ככה סתם, באמצע השבוע. טוב, לא בדיוק ככה סתם. אחיה של המלכה-האם נחת בארץ לביקור חצי-מלכותי משל עצמו, מלווה ברעייתו ובשני ארנבים של אנרג'ייזר על תקן ילדיו (או שמא היו אלה שני ילדיו על תקן ארנבים של אנרג'ייזר. קשה לדעת), ולרגל המאורע החלטנו לשבור את שגרת היומיום, ולצאת לחופש קצר אך חיוני בחלק העליון של המפה.

מה אומר ומה אגיד, נולדתי וגדלתי בעמק יזרעאל, שאין ולא יהיה שני לו מבחינתי, עבודתי מביאה אותי לפחות פעם-פעמיים בשבוע אל הנגב, שהוא יפה בדרכו שלו, אבל הגליל הוא משהו אחר, משהו מיוחד. מת על הגליל. בלי שום קשר לקבוצת כדורסל כזו או אחרת הנקשרת בשמו, כן? פשוט מת על האזור הזה, שלעניות דעתי הלא קובעת אין יפה ממנו בארץ. חוץ מהעמק, כמובן.

בין המקומות אותם פקדנו היה גם צוק מנרה. אם יורשה לי לרגע לעשות להם פרסומת חינם, יופי של מקום. גם מגוון פעילויות לילדים ולמבוגרים (אם הנסיכות הודיעו, פה אחד, ש"היה כיףףףףףףף!", העניין אומר דרשני), גם שירות מהיר ואדיב, גם מחירים סבירים לגמרי במונחים ישראלים, אבל בעיקר הנוף. איזה נוף יש להם, לחבר'ה ממנרה, חבל לכולנו על הזמן. הגולן, החרמון, הרי הלבנון, ובתווך אצבע הגליל כולה. עד שלא תשבו במרומי הצוק, תנשמו את האוויר הזה של הגליל ותבלעו בעיניים את הנוף - לא תבינו.

ושם, במרומי הצוק, פגשתי את אד. על פניו, אחד מני תיירים אמריקאים רבים הפוקדים את המקום. אבל אם להאמין לו, ולמרות שחיפשתי לא מצאתי סיבה לא להאמין לו, אד הוא לא סתם תייר, אלא אדם בעל ייחוס רציני, לפחות בעיני עצמו. בערך דקה וחצי לקח לנו להגיע לדבר על כדורסל, ועוד ארבע וחצי שניות עברו עד שאד הצהיר כי חשוב מאוד שאדע שאחיו הצעיר של חברו הטוב ביותר, למד באותה כיתה בתיכון "מונטרוז כריסטיאן" שבמרילנד עם לא אחר מאשר קווין דוראנט. מה שאתם שומעים.

כשהוא הציג זאת כך, היה לי ברור שזו סוג של בדיחה, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא רציני. מבחינתו, עובדה זו הופכת את דוראנט לקרוב משפחה מדרגה ראשונה, ואיש לא ישכנע אותו אחרת (כלומר את אד, לא את דוראנט). לזכותי ייאמר שהצלחתי לשמור על פוקר-פייס ולא לצחוק בקול רם מדי, כך שמהר מאוד חזרה השיחה לעסוק בכדורסל, ולאו דווקא באילן היוחסין של אד.

דיברנו על נבחרת ארה"ב למונדובאסקט (כלומר, בעיקר על דוראנט), על עונת ה-NBA המתקרבת (כלומר, בעיקר איך היא תיראה מבחינתו של דוראנט) וגם על המעבר של לברון ג'יימס וכריס בוש למיאמי, ואת הסיכויים של איזו קבוצה שחולמת על אליפות זה דופק במיוחד (רמז: זו שהכוכב שלה הוא קווין דוראנט).

בנקודה הזו אד חטף את הג'ננה. פעם לשחקנים היו כבוד למקצוע ולעצמם ונאמנות לקבוצה, הוא אמר בזעם. פעם לא היה דבר כזה שכוכבי על עוזבים את המועדון שלקח אותם כפרנצ'ייז ובנה סביבם את כל עתידו - רק כדי לא להיכנס לרשימת הגדולים שעשו הכל בחיים חוץ מלקחת אליפות. לא בתחילת הקריירה, לא באמצעה ולא בסופה. שחקן היה נבחר ונשאר לכל חייו הספורטיביים. זה היה גם עניין של כבוד וגם אתגר מקצועי.

אני לא יודע על איזה "פעם" אתה מדבר, אמרתי, אבל בלי להתאמץ יותר מדי עולים בראש שמות כמו שאקיל אוניל (מאורלנדו ללייקרס), צ'ארלס בארקלי, מוזס מאלון, קווין גארנט, ריי אלן, ואפילו קרל מאלון וגארי פייטון, שעשו זאת ממש עם הבאזר של הקריירה, ובטח עוד אי אלה שאני לא זוכר כרגע. חוץ מזה, הבנאדם נתן שבע שנים לקבוצה, זכותו ללכת לאן שבא לו, לא ככה?

ואתה רוצה לומר לי, הוספתי להקשות, שאם עוד, נאמר, חמש-שש שנים, דוראנט רואה שאין שום סיכוי שאוקלהומה תלך עד הסוף - אין מצב שהוא אפילו שוקל ללכת לקבוצה שכן יש לה צ'אנס? בחיים לא, אמר אד. לא רק שדוראנט הוא איש של כבוד ושמבחינתו אוקלהומה היתה ותהיה תמיד הבית, האתגר לא פחות חשוב עבורו. תעמיד מולו קיר, והוא ימצא את הפטיש המתאים כדי לשבור אותו. תציב לו קיר גבוה ועבה יותר, הוא יעשה הכל כדי להשיג פטיש גדול יותר, ותאמין לי שמבין שניהם - הקיר תמיד יישבר ראשון.

ואם לא? שאלתי. מה יקרה אם בכל זאת, בשם הרצון להשיג את הטבעת המיוחלת, הוא יתחיל פתאום לדבר על הלייקרס, על הסלטיקס, על מיאמי או על מי שזה לא יהיה?

אם זה יקרה, אמר אד, כבר נסגור את זה בתוך המשפחה.

shaharhermelin@gmail.com