אודה וממש לא אבוש: אני מאוד אוהב את הדיונים שהתעוררו כאן לאחרונה, לגבי הדרך הנכונה להגות שמות מוּעדים לפורענות של כדורסלנים ומאמנים אלה או אחרים. לא רק משום שחשוב ואף מעניין לתקן "עוולות" מימים עברו ולקרוא לכל ילד בשמו הנכון (שאפו גדול לקורא הנאמן עידן על הלינק לאתר הספרדי. שאפו עוד יותר גדול לספרדים על הרעיון), אלא גם משום שזה מחזיר אותי פעם נוספת לנושא בו יש לי דין ודברים עם כמה חברים מתחום עיתונות הספורט, והידוע במחוזותינו כ"אל"ף-בי"ת של סוסים".

כן-כן, אני יודע שאני מתפרץ לדלת פתוחה, ושכבר עסק בנושא בהרחבה כבוד הנשיא כאן וגם כאן, אבל מאחר שבפעם האחרונה שבדקתי בתקנון הדירקטוריון, גיליתי שהוא מאפשר לי, כחבר מן המניין, להביע את דעתי מתי שבא לי ועל מה שבא לי - להלן שני הסנט שלי בנושא. אם מדובר בחזרה מסוימת, זה רק מפני שהעניין חשוב בעיניי עד מאוד.

אל"ף-בי"ת של סוסים - ומי שלא מכיר את מקור הביטוי באמת שאין לי מה לדבר איתו - היא דרך אחרת להגדיר את הדברים הכי בסיסיים, עליהם צריכים כל העוסקים במלאכה לפרנסתם, ובמיוחד אנשי התקשורת האלקטרונית, להקפיד בכל יום ולילו. ברור שיש לברך ולעודד כל אזרחית ואזרח מן השורה, הלומדים להגות נכון את השמות, אולם במקרה של העיתונאים, כמו גם של הכרוזים באולמות, מדובר באקט פשוט של מקצוענות, ובמקרים רבים של חוסר מקצוענות, וגם בקצת נימוס ודרך ארץ.

נניח שהיה יוצא לכם לצפות במשחק בין נבחרות ישראל לליטא דווקא בטלוויזיה הליטאית, ובמשך ארבעים דקות תמימות הייתם שומעים את השדרים מדברים על ליאור ELIHAYU, הייתם מן הסתם מגחכים בקול רם, ומדסקסים בינכם לבין עצמכם כמה שהשדרים האלה לא דומים לכלום, נכון? סביר להניח. שאספר לכם כמה שנים עברו עד שחלק מהשדרים שלנו למדו שלפורוורד ליטאי מסוים לא קוראים דריוס סונגליה אלא דריוש סונגאילה? וזו רק דוגמה אחת מני מי יודע כמה.

לאורך השנים, יצא לי לראות בפעולה כמה כרוזים ושדרים, שנהגו לפני משחקים בינלאומיים לתפוס מישהו מאנשי הקבוצות האורחות, ולקבל אישור ממקור ראשון איך להגות נכון כל שם ושם. כל הסיפור גג חמש דקות והבעיה נפתרה. העניין הוא, שלעומת אותם יחידי סגולה, ישנם עדיין מספיק כאלה שלא טורחים, עד כדי כך שלפעמים הם מציגים בזמן משחק אחד שתיים או שלוש גרסאות שונות של אותו שם, ובדרך כלל כולן שגויות.

אי לכך ובהתאם לזאת, יש לברך על כל יוזמה שאולי תסייע להעמיד דברים על דיוקם, אם כי ניסיון העבר מוכיח שלא צריך לפתח יותר מדי ציפיות בנושא. הרי אם במהלך שידור רדיו של משחק בליגת קזינו בעונה החולפת, שואל השדר את הפרשן "איך בעצם קוראים לשחקן הזה?" ונענה ב"מה זה חשוב ואת מי זה מעניין?" - מצבנו לא להיט.

אבל מסתבר, כי בעוד אנחנו עוסקים בשמות "בעייתיים" מיסודם, ומתלבטים, או שמא לא מתלבטים, בין ורסאץ' לורשאץ, ובין שחורציאניטיס לסחורצאניטיס, מתרחש מעבר לאוקיינוס האטלנטי דיון מעניין לא פחות לגבי שם פשוט בהרבה על פניו, הלא הוא זה של ראג'ון רונדו. מקור יודע דבר בבוסטון, דיווח השבוע כי לא מזמן יצאו מיטב אוהדי הסלטיקס בקריאה נרגשת לשדרנים ולפרשנים באשר הם, להקפיד ולהגות את שמו הפרטי של הגארד הירוק כמו שבחרו הוריו - כלומר רַאג'וֹן - ולא לקרוא לו רֵייג'וֹן, כפי שנהגו לעשות זאת עד היום.

"את רשימת המשבשים מובילים אנשי ESPN, אבל אין מה להאשים אותם יותר מדי, כאשר כמה מחבריו של רונדו, ובראשם פול פירס, נוהגים אף הם להתייחס אליו כרֵייג'ון", טוען אחד האוהדים, "אגב, שחקנים אחרים בקבוצה עד כדי כך לא בטוחים בעצמם בנושא, שבכל פעם שהם נשאלים לגביו הם פשוט מתייחסים אליו כ'רונדו".

חלק גדול מהאש של האוהדים מופנית לפרשן הוותיק ומאמן העבר יוּבִּי בראון, שלטענתם פשוט לא מסוגל שלא לשבש את שמו של רונדו. "אבל עזבו את יובי", אומר אחד מהם, "הוא שייך לאסכולה הישנה - לאלה שבשיחה אישית עם השחקן לעולם לא יאמרו לו 'איזה מין שם זה ראג'ון?', אלא רק משהו בסגנון 'שמע, אני כבר זקן, וכנראה שלעולם לא אזכור איך להגות נכון את שמך, אבל אני מת על איך שאתה משחק".

shaharhermelin@gmail.com