אני חש, כנתין נאמן, משהו מוזר בתשובה שנתת לפנייה שהועברה אליך בעניין הבדלי אהדה ואוהדים בין מכבי להפועל לפני מספר מהדורות.

תשובתך צרמה לאוזני היות שציינת כי אין ביכולתך להתייחס לדברי הנתין היות ואהדה ואוהדים מעט רחוקים ממך (אבהיר כי הדברים אינם ציטוט אלא רוח הדברים שעולה, ואם לא הבנתי את דבריך כראוי אני מתנצל מראש).

קושייתי היא, האם הנשיא יכול לנתק אהדה מכדורסל? האם אהבה למשחק (ואני מתכוון אהבה אמיתית) יכולה להיות בלי רצונות? חלומות? תקוות? אכזבות? ציפיות? מפחי נפש? הפתעות? תחושת נבגדות?
ועוד כהנה וכהנה רגשות עזים הבאים כאשר קיימת נטיית לב לקבוצה או צבע כזה או אחר?

האין הצהרה על אי-אהדה במשחק סותרת את מהות העובדה שמדובר במשחק? אם אין תשוקה ורגש מה הטעם? יום רודף יום, עונה אחר עונה ואין חדש תחת השמש, זרים באים והולכים, תהילה באה והולכת.
ללא רגש ואהדה מה הטעם?

שלומות ונצורות (בלי נימה של כעס),

שמיל

שלומות ונצורות שמיל, נתין נאמן ומסור שכמותך,

בסבך המהדורות המתפרסמות לעיתים קרובות ומכילות קילוגרמים רבים של טקסט, היה לי מעט קשה לאתר את הקטע ההוא (טוב, אני מוכרח ללמוד לשקר: לא ניסיתי).

האמת היא שאני זוכר את רוח הדברים באופן כללי, אם כי לא את הציטוטים המדויקים. עם זאת, אני מכיר את עצמי טוב מספיק כדי לענות לך ולהסביר את דבריי – נאמרו כפי שנאמרו.

אין בי אהדה לקבוצה, זה נכון. אני פשוט לא אוהד קבוצה כלשהי. כשמכבי ת"א משחקת נגד בני השרון, או עירוני אשקלון נגד מכבי אשדוד, או הפועל ירושלים נגד מכבי ראשל"צ וסביבותיה, פשוט אין לי העדפה לגבי זהות המנצחת. שהטובים ינצחו, כמאמר הקלישאה. ממש לא מזיז לי.

יש להבדיל בין זה לבין הנאה מהמשחק, או רגש למשחק. ההנאה קיימת רוב הזמן. גם הרגש. אבל הם לא ניזונים בהכרח ובעיקר מהדברים שציינת. כלומר, חלומות, תחושת נבגדות, אכזבות, ציפיות ותקוות הם לא הדברים שמנחים אותי ולא הם עומדים לנגד עיניי בדרך כלל כשאני מגיע לצפות במשחק כדורסל.

כמובן שכאשר אני רואה את אפיק נסים נמרח על הרצפה ובוכה שניות אחרי שנבחרת העתודה מפסידה בגמר אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 22 לסלובניה, אני חש צביטה ויכול לדמוע, ממש כמו בסרט קולנוע מרגש. או לצפות בדריק שארפ דומע במסיבת העיתונאים של מכבי ת"א אתמול, כשהיי-לייטס מהקריירה שלו חולפים מול עיניו בקליפ מיוחד שהכינו לו. אבל
רגשות מהסוג הזה לא מלווים אותי באופן שוטף.

יותר מעניין אותי לגלות מוב חדש של שחקן, לבדוק אם שחקן מוצא את עצמו טוב יותר או טוב פחות בעקבות הסבת תפקיד שעשו לו. אני אוהב לעקוב אחר הוראות של מאמנים, לראות את ההתנהגות שלהם. אני נרגש לראות פעולות הגנתיות קבוצתיות שעובדות בתיאום, או תרגיל התקפה מבריק שמצליח להיתרגם לסל בתוך שלוש שניות שנותרו על השעון. אני נהנה לגלות שחקן זר חדש שטרם הכרתי, או לעקוב אחר מסלול התקדמות של ישראלי צעיר שהגיע מהליגה השנייה. אוהב לגלות תכונות חדשות ותרגילים מעניינים. בקיצור, מקורן של ההנאות שלי הן בצד המקצועי יותר מאשר בצד הרגשי.

ובעניין האוהדים. כאמור, אני מתחבר יותר לצד המקצועי מאשר לצד שמדבר על הזדהות, אהדה ותמיכה בקבוצה. זה לא אומר שאני מזלזל בכל אותם עניינים רגשיים שעליהם דיברת, או מבטל אותם על הסף, אלא פשוט מרגיש פחות שייך או מחובר להם מבחינה אישית.

מעבר לזה, הטענה העיקרית שלי היתה ועודנה, שענייני אוהדים לא אמורים להופיע באופן מאסיבי כל כך בתקשורת. תפקידם, בעיניי, הוא לעודד ולתמוך בקבוצה או להביע מחאה. לדעתי, התקשורת נותנת במה נרחבת מדי לכל פיפס שקשור באוהדים. מה הם אומרים, מה הם חושבים, מה ההנהלה צריכה לעשות ומה המאמן לא אמור לעשות. עד כדי כך, שישנם לא מעט אוהדים בארץ שמוכרים בשמותיהם, בדעותיהם, במעשיהם ובאמירותיהם. זה לא עניין לציבור הרחב, אני חושב, אלא הספורטאים והמשחקים עצמם.

ענייני אוהדים מהסוג שאני מדבר עליהם אפשר להשאיר לטוקבקים או לפורומים ולאתרי אוהדים, שם יוכלו לדבר, להתווכח ולגעוש בינם לבין עצמם. זו היתה כוונתי.

עוד עניין קטן לסיום: כמו שוודאי שמת לב מהיותך קורא קבוע כאן, אני לא לגמרי נטול רגשות, כן? לעיתים קרובות אני כותב כאן שישנן קבוצות שאני נהנה יותר לראות אותן ומצליח להתחבר אליהן גם רגשית במידה כזו או אחרת, באמצעות הצד המקצועי. קבוצות ביניים בדרך כלל. בני השרון, גלבוע/גליל שצמחה לגדולה, אשקלון. היו מקרים, יו נואו.

וכמובן, רוז'ה-שלנו, פילזן-שלנו, טרוויזו-שלנו וקריאות היידה-היידה-היידה שמופנות כאן מפעם לפעם לרבים וטובים, יחידים וקבוצות, ולא כלאחר יד או לצאת ידי חובה – כל אלה מוכיחים שיש רגש חבוי בלב הסלע שלי.

מקווה שהדברים ברורים יותר עכשיו.

שלומות ונצורות בשלב זה.