דארנל רובינסון עשה בארץ עונה אחת בלבד, אי-אז בימים (עונת 1997/98) בבני הרצליה לצד טרנס רנצ'ר ותחת מאמננו האדמוני לשעבר. ובכל זאת, לא נמהר לשכוח אותו חיש קל וגם לא חיש מהר.

חשבתי להתחיל ולחקור ולחרוש לגביו, אבל אז נזכרתי שהאיש כיכב בעבר בחידת 'ונשאלת השאלה'. חלפו מאז כמעט ארבע שנים והעם כבר הספיק לשכוח את הפרטים, יש להניח ואף להניח יש, כך שהנה הזדמנות משולשת לחיי נוחות, נינוחות ונוחיות: העם יזכה שוב ביכולת לקרוא את הפרטים מבלי לנבור ולחטט, פרופילון חדש של סוסון יאור יעלה גם יעלה והנשיא יטרח פחות ועבודתו תהא קלה יותר הפעם. ממש ברמת הגזירה וההדבקה.

רובינסון, בן 36 כיום, פרש זה מכבר. סיבה ברורה אני לא יודע, אבל עושה רושם שהיא קשורה לפציעות יותר מאשר למיצוי הקריירה והזדקנות טבעית של השרירים. עם גוף כזה, עם כל כך הרבה קילוגרמים עליו, קשה מאוד לחזור.

לא הרבה סוסוני אימים כמותו שיחקו כאן. היה לנו את ג'יימס גאלי עם מכבי ראשל"צ, היה את דימיטרי היל בהפועל ת"א ועכשיו את הגדול מכולם, סופוקליס סחור-סחור סחורצאניטיס. זהו, פחות או יותר. כזה שור לא מגיע לפה בכל עונה, ומתברר שרובינסון היה אמור להיות תותח גדול מאוד לפחות על פי קריירת התיכונים שלו.

הכינוי שלו היה "הטנק", וכמו שאתם רואים – די בצדק. מצד שני, לא תמיד הוא היה כל כך גדול ומאסיבי. קחו אותו בגילאי בית הספר, והוא נשא על עצמו פחות קילוגרמים באופן משמעותי מאשר במכללת ארקנסו או באפולון פטראס היוונית, שעם המדים השחורים שלה הוא מופיע בצילום.

כשהוא שיחק בתיכון, שחקנים בקבוצה שלו החטיאו בכוונה את זריקת העונשין השנייה שלהם, כדי שרובינסון ייקח את הריבאונד מעל שחקנים שהיו נמוכים וחלשים ממנו בהרבה, ויעשה מזה שתי נקודות במקום אחת. רעיון לא רע בכלל. וזה עבד פעם אחר פעם, בלי הפסקה. אף אחד לא יכול היה לעצור את סוסון האימים הזה בזמנו, והוא היה השחקן הכי משמעותי בתקופתו (תחילת שנות התשעים) בתיכונים של קליפורניה.

הממוצעים שלו בתיכון 'אמרי' עמדו מעל 30 נקודות, 20 ריבאונדים ו-10 חסימות. המאמן שלו השווה אותו לביל ראסל ופול סילאס בצעירותם. היה ברור אז, אחרי ארבע שנים בתיכון, שהטנק בדרך הנכונה ל-NBA. הוא קיבל אז הצעות מכל הסוגים. "מנשים מבוגרות יותר ממני ועד הרבה כסף מתחת לשולחן", כמו שסיפר פעם בעצמו.

יותר מאוחר הוא זכה באליפות המכללות עם ארקנסו כבר בעונה הראשונה, אבל בחר לעזוב אחרי העונה השלישית ולצאת לדראפט. מאוחר יותר הוא גם הודה שטעה כשהגיע לארקנסו, והיה צריך להישאר בקליפורניה. "אם הייתי הולך למכללת קליפורניה כמו שכמעט קרה, ומשחק עם ג'ייסון קיד ולמונד מאריי, הייתי מגיע ל-NBA בוודאות. אני מוכן לשים על זה מיליון דולר", אמר. "הגעתי לארקנסו ובעונה הראשונה זכינו באליפות, אבל המאמן הבטיח לי מקום בחמישייה ופתחתי באותה עונה רק בששה משחקים. זה פגע בי, הוא שיקר לי". היחסים עם המאמן, נולאן ריצ'רדסון, הידרדרו והיה ברור לטנק כבר בשלב די מוקדם שהוא שגה בבחירה.

והיתה גם בעיית ההשמנה. בריאן שואו, מכר אישי של דארנל מאוקלנד, פנה אליו כמה וכמה (וכמה!) פעמים לבוא ולשחק בקיץ באולם של מכללת קליפורניה, ורצה להראות לו מקרוב את האווירה שבה משחקים שחקני NBA, ומה צריך לעשות כדי להגיע לאותה רמה, אבל דארנל התעצל. שיחקו שם מדי קיץ ג'ייסון קיד, כריס מאלין, למונד מאריי, גארי פייטון, מיץ' ריצ'מונד ושואו עצמו, אבל רובינסון התעצל והשמין. מדי פעם הגיע, אבל לא באופן עקבי. הוא נכנס לעונה השנייה שלו במכללה כשהוא שמן בטירוף. 136 ק"ג זה מספיק שמן בשבילכם?

מכל הסיפור, רובינסון, יליד ותושב אוקלנד, שיחק שלוש עונות בארקנסו ויצא לדראפט, רק כדי להיבחר בסוף הסיבוב השני בידי דאלאס. פעם צחקו עליו וכתבו: "אפילו למיסיס רובינסון (ההיא מהשיר של סיימון וגרפונקל) היה סיכוי יותר טוב להגיע ל-NBA. הוא עשה בחוכמה שלא התייצב למחנה האימונים ובחר לחתום באיטליה".

בסופו של דבר, רובינסון הפך לשחקן שעשה את זמנו באירופה. שום אזכור לגבי ה-NBA, שום נגיעה ל-NBA. בעיות של השמנה, מוסר עבודה לא מי יודע מה ופציעות, מנעו ממנו להגיע למקום בו כולם חשבו שיהיה.

טרייסטה היתה התחנה האירופית הראשונה שלו, אחריה הגיעו עוד ארבע קבוצות בפרק זמן של ארבע עונות. הרצליה היתה אחת מהן והוא העמיד כאן ממוצעים של 18.2 נקודות ב-65% לשתי נקודות והוסיף 8.2 ריבאונדים ב-33 דקות. האחרות היו אריס סלוניקי וראסינג פאריס, וכאמור אפולון פטראס.

כשרובינסון שיחק עם אפולון הוא שיתף פעולה עם בריאן אוליבר, זר מצוין במכבי ראשל"צ לשעבר, וחזר לישראל כדי לשחק נגד מכבי רעננה בגביע קוראץ'. רובינסון ואוליבר הצטיינו, רעננה ניצחה. אז אם הוא היה כאן בארץ שוב אחרי העונה שלו בהרצליה,

נוח נא סוסון יקר, זמן לרבוץ בביצת כדורסלע-האתר ולהיות מוקף בדומים לך.