"קטעים אצלנו, אה? אין על הקבוצה שלי, פשוט אין. עד שכבר עושים רמונט רציני, מביאים מאמן שלקח אליפות בסטייל, מחתימים שחקנים שלפחות על הנייר אמורים להתחבר למשהו טוב ומתחילים ללכת קדימה - תמיד יבוא המקופח-בעיני-עצמו התורן, שיגרום לאנשים להתעסק בדברים הכי לא מתאימים בזמן הכי לא מתאים. אז הפעם זה בא מאבא שלו. ביג דיל. התוצאה היא אותה תוצאה. גדולים אנחנו, פשוט גדולים".

הדובר, כפי שהבנתם, הוא אוהד מושבע של הפועל ירושלים. הרומן שלו עם האדומים ממלחה, התחיל הרבה עוד לפני שבכלל היה אולם במלחה. "ימי הכלוב בשטראוס", כפי שהוא קורא להם - אותה תקופה שבקבוצה לא רצו כלום חוץ מלהתבסס בליגה הבכירה. את זהותו האמיתית הוא ביקש שלא לחשוף כאן, ולכן נכנה אותו "אמיר", לכבודו של אמיר מוטפצ'יץ', השחקן האהוב עליו בכל הזמנים.

נפגשנו לראשונה לפני משהו כמו עשרים שנה, בנסיבות שאין כל סיבה לחשוף אותן כאן. לאו דווקא מטעמי סודיות, כמו מטעמי חוסר רלוונטיות וחשש להרדים את הקוראים כבר בתחילת הפיסקה השלישית. כמה שנים מאוחר יותר אמיר נסע לארצות הברית לצרכי לימודים ועבודה, אבל אלפי הקילומטרים שהפרידו בינו לבין הבירה, לא מנעו ממנו להתעדכן בזמן אמת בכל מה שהתרחש בקבוצתו האהובה. מאז שחזר, בתחילת המילניום, לא החמיץ משחק במלחה ופה ושם, כשעבודתו התובענית איפשרה זאת, הגיע לעודד גם במשחקי חוץ.

"בוא ואספר לך משהו על אבות ובנים", אמר לי כששוחחנו השבוע על כדורסל בכלל ועל ענייני קטש-משפחת נעימי בפרט, "מדובר בסיפור אמיתי, אותו שמעתי במהלך שהותי בארה"ב. אני מדגיש שאין שום קשר ודימיון לענייני קטש, נעימי, אבא של נעימי ומי זה לא יהיה. אני סתם מספר לך סיפור על אבא ובן בו נזכרתי.

"אחד מאנשי החברה בה עבדתי בארה"ב, היה אלברט - איש נחמד מעיר לא גדולה בצפון קרוליינה. אני מתאר לעצמי שמיותר להזכיר לאנשים איזה מקום תופס הכדורסל בחיי הצפון קרוליינים, אבל לטובת מי שהרגע נחת כאן מכוכב אחר - מדובר בדת. לא פחות, ובהרבה מקרים אף יותר. במיוחד במקומות הקטנים יותר, שם הכל סובב סביב קבוצת התיכון או הקולג' המקומי.

"בעיר של אלברט היו כמה בתי ספר תיכון, אבל רק לאחד מהם, זה בו אלברט עצמו למד בשעתו, היתה קבוצה שבדרך כלל השיגה מאזן לא רע, ואחת לכמה שנים אפילו הצליחה להגיע לשלבים גבוהים יחסית באליפות המדינה. שאר הקבוצות בעיר היו ברמה נמוכה יותר. אלברט, אין צורך לציין, הוא אוהד שרוף של התיכון שלו, שלמרות המרחק הגיאוגרפי הגדול מהבית (החברה שעבדנו בה פועלת בעיקר בחוף המערבי) הקפיד, מקפיד ולעולם יקפיד לעקוב אחרי כל פיפס בנושא הקבוצה.

"מכאן ואילך אני משאיר את הבמה לאלברט, כדי שימשיך בסיפור באותן מלים בהן סיפר לי בשעתו: בתחילת שנות ה-80', העמיד התיכון קבוצה, שלפני פתיחת העונה העניקו לה המומחים סיכוי סביר ללכת עד הסוף. שני גורמים עיקריים תרמו לתחזיות האופטימיות: קואוץ' ג'ונסון ו-MD. הקואוץ' הגיע אלינו שנה קודם לכן, ובתוך פחות מחצי עונה הקפיץ את הקבוצה שנות אור קדימה. זוכר את קואוץ' נורמן דייל? הדמות שגילם ג'ין הקמן בסרט המופלא "Hoosiers"? אז קואוץ' ג'ונסון שלנו היה מאמן טוב פי עשרה, ואיש עקרונות ובן זונה גדול פי מאה. לא היו אצלו שום חוכמות ושום פשרות - לא בנושאים מקצועיים, לא בענייני משמעת ולא בשום דבר אחר. רק My way or the highway.

"MD הגיע לשנתו הראשונה בתיכון על תקן אחד השחקנים הכי מבטיחים שנולדו בעיר מאז ומעולם. גארד בגובה 1.95 מ', עם קליעה פנטסטית, ראיית משחק טובה וקרוס-אובר קטלני. לא רק שהוא היה שחקן נהדר, גם היה לו מעמד מיוחד בעיר בזכות אביו. על פניו, האב היה "סתם" איש עשיר שניהל את סוכנות הרכב הגדולה ביותר באזור, אבל יודעי דבר מקומיים טענו, כי הסוכנות היתה רק מסווה לכל מיני פעילויות אחרות ולא לגמרי חוקיות.

"כמובן שאבא של MD היה האוהד הכי גדול של בנו, שלדעתו היה בדרכו להיות מגה-סטאר ברמה כזו, שתוך כמה שנים אנשים בכל רחבי העולם יגידו 'מייקל ג'ורדן? תזכירו לנו?'. לא רק שהוא נכח בכל אימון ומשחק, כש-MD הגיע לתיכון האב מיהר לתרום סכומים גדולים לבית הספר, וחוץ מכסף סיפק גם ציוד חדש לקבוצה, מה שהפך אותו, בין אם רצינו בכך ובין אם לא, לבעל מעמד מועדף, לפחות בעיני ההנהלה.

"אז יש לנו מאמן מצוין, כוכב על וספונסר עשיר. איפה הבעיה, אתה שואל? הבעיה היתה ש-MD והגנה היו קווים מקבילים. הם לא נפגשו אף פעם. עד שהגיע לתיכון, לאף מאמן שלו לא הזיז שהוא לא היה מסוגל לשמור קונוס, כל עוד הוא היה מסוגל, והוא היה, לקלוע 40 נקודות בכל ערב נתון. העניין הוא, שקואוץ' ג'ונסון לא היה כל מאמן. אצלו, ההגנה היתה מעל לכל. 'יש מאמנים שיגידו לכם שבכדורסל מנצח מי שקולע יותר, אבל האמת היא שבכדורסל מנצח מי שקודם כל ולפני הכל לא נותן ליריב לקלוע', היתה האמרה החביבה עליו.

"כבר באימון הראשון, הקואוץ' הבין עם מי יש לו עסק. גם על המגרש וגם מחוצה לו. אחרי ש-MD הפגין את ה"יכולת" הרגילה שלו בהגנה, ואיפשר לכל מי שעליו שמר מעבר חופשי לטבעת, הקואוץ' בעט אותו קיבינימט לקצה הספסל, רק כדי לחטוף על הראש צרחות מהאבא, שלא הבין מי מעז לספסל את כוכב ה-NBA העתידי שלו. הקואוץ' ממש לא התרגש, והמשיך בשלו גם באימונים הבאים. מדי פעם, MD הראה סימנים כאילו הוא באמת מתכוון להשתפר בהגנה, אבל השורה התחתונה תמיד היתה זהה, והוא מצא את עצמו על הספסל גם באימונים, וגם בחלק הארי של משחקי ההכנה.

"ככל שהתקרב המשחק הרשמי הראשון של העונה, גבר הלחץ של MD, ובעיקר של אביו ושאר בני המשפחה. האב הסתובב בעיר כשכולו רותח, וסיפר לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם למי שלא רצה) איך הקואוץ' הורג לו את הטאלנט. במקביל, התחילו לקרות כל מיני דברים מוזרים: צמיגי המכונית של הקואוץ' נוקבו שלוש פעמים בתוך שבוע, מישהו הפיץ פליירים בעיר שקראו לפטר אותו כי הוא 'הורס את רוח הקבוצה, שנבנתה בעמל רב במשך עשרות שנים' וכן הלאה. אף אחד לא לקח אחריות על העניין, ושום אצבע מאשימה לא הופנתה בגלוי, אבל לכולם היה ברור מי עומד מאחורי זה.

"לפני האימון האחרון שלקראת המשחק הראשון של העונה, MD ביקש שיחה אישית עם הקואוץ'. 'אני יודע מה אתה חושב עליי, אבל אני מבקש שתיתן לי צ'אנס. אם רק תיתן לי, אני מבטיח שלא אאכזב אותך או את הקבוצה', הוא אמר לו. הקואוץ' שתק לרגע, ואז אמר: 'נראה'. MD, שהיה מאושר מכך שהקואוץ' לא פסל על הסף את הנושא, יצא לאולם ונתן את האימון הכי טוב בחייו. הכל נראה בדרך להסתדר.

"המשחק הראשון הגיע, וכרגיל - כל העיר היתה באולם כדי לעודד את הבחורים. המשפחה של MD לבדה תפסה רבע יציע, ולא היה מאושר מהם לראות שהילד אכן קיבל את הצ'אנס ופותח בחמישייה. אלא שהשמחה היתה קצרה מאוד. בחמש הדקות הראשונות MD אמנם קלע שתי שלשות ומסר אסיסט אחד, אבל במקביל - השחקן שעליו שמר עשה ארבעה ליי-אפ'ס רצופים כאילו כלום. הקואוץ' העיף את MD לספסל, והחזיר אותו רק דקה וחצי לסיום, כאשר רצה שהקהל ייתן סטנדינג אוביישן למחליף של MD, שבהתקפה אמנם היה לא יותר מסולידי, אבל בצד השני של הפרקט פשוט הרג את הכוכב של היריבה.

"במשחק עצמו ניצחנו בעשרים ומשהו הפרש, אבל לפי הפנים של MD ומשפחתו יכולת להבין שהפסדנו בשלושים. הם לא אמרו כלום בתוך האולם, אבל היה מי שראה ושמע מאוחר יותר את האבא והקואוץ' מנהלים ויכוח בטונים גבוהים מאוד במגרש החניה. שלושה ימים אחר כך, הקואוץ' עזב. סיפרו שמצאו אצלו קוקאין באחת המגירות במשרד, ושבית הספר הסכים להשתיק את הנושא בתנאי שהוא יעזוב בלי פיצויים. מאחר שמעולם איש לא ראה את הקואוץ' אפילו עם סיגריה רגילה, התקשו כולם להאמין שהקוקאין הזה צץ ככה פתאום מתחת לאדמה במשרדו, אבל את העובדות לא ניתן היה לשנות.

"אחד העוזרים של הקואוץ' מונה למאמן ראשי, ומאותו רגע, באופן "מפתיע", MD כמעט ולא ירד מהפרקט. הוא המשיך לקלוע הרבה מצד אחד, ולהפוך את כל מי ששמר עליו לכוכב המחזור מצד שני, אבל העיקר שהמשפחה שלו היתה מרוצה והמשיכה לתרום לבית הספר. באותה שנה, וגם בשנתיים שאחריה, הודחנו כבר בשלב מוקדם של טורניר הגמר, כאשר לכולם ברור של-MD חשוב רק דבר אחד: הסטטיסטיקה האישית שלו.

"גם למאמנים של הקולג'ים אליהם כיוונה המשפחה זה כנראה היה מאוד ברור, ו-MD מעולם לא התקבל לאף אחד מהם. בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו באיזה קולג' מהליגה השנייה באריזונה, וגם משם הוא לא הגיע לכלום, אחרי שבמקום בכדורסל - התרכז בלהשכיב כל דבר שזז, ובהתנסות של כל סוגי הכדורים והסמים האפשריים, שהדילרים המקומיים מאוד שמחו לספק לו.

"הפעם האחרונה שנתקלתי ב-MD היתה כמה שנים אחר כך, כשבאתי לבקר את ההורים. במקום לככב ב-NBA, הוא ניהל את אחד ממועדוני הלילה בעיר. אומרים שאבא שלו סידר לו את הג'וב".

shaharhermelin@gmail.com