הזכרתי באחד האייטמונים האחרונים את השבועון האיטלקי "סופר באסקט" שקיבלתי מזוג שיצא לחופשה בת שבוע בטוסקנה (מה זוג, אח של רעיית הנשיא וחברה שלו).

"סופר באסקט או ג'יגאנטי דל באסקט, מה שתמצאו. ברגע שתגיעו לפירנצה או סיינה לא תהיה בעיה למצוא את זה. תביאו לי, אמור לעלות משהו כמו 5 יורו", ביקשתי והערכתי וקיוויתי שלא ישכחו.

הם לא שכחו. אני מודה להם. עולה, אגב, 2.9 יורו. ממממ, חשבתי שיותר. הזמן עומד מלכת באיטליה או מה? לא נכחיש אפשרות כזו. יכול להיות שבטוסקנה המחיר בכלל קפא. שם אף אחד הרי לא ממש ממהר לשום מקום.

בסוף השבוע לקחתי לידיים את הגיליון. איזו מלה יפה, גיליון. לא עיתון, לא מגזין, לא חוברת כמו שהרבה אנשים נטולי רגשות או סתם חסרי גישה לעיתונות מכנים פורמט מודפס כשהם נתקלים בו.

גיליון. גיליון מספר 38 לשנת 2010 של סופר באסקט לשבוע שבין 21 עד 27 בספטמבר. המערכת יושבת בקאסטל מאג'ורה, חלק מבולוניה. עורך ראשי: קלאודיו לימארדי. מוציא לאור: לורנצו זאקטי. יאאא אולוהייים!

היו שנים, עת שחור היה שיערי, שמגזין הכדורסל הזה היה נגיש וזמין יותר מבחינתי. בכל פעם שיצא לי ללוות קבוצת כדורסל לאיטליה, בדרך כלל מכבי ת"א, קניתי כל מה שמצאתי בדוכנים. אם היה לי מזל הייתי תופס גם עותק של השבוע שעבר, גם של אותו שבוע וגם את "ג'יגאנטי דל באסקט", ירחון עבה ונאה למראה ולמגע. ואז שוקע בהם. ממש לומד לקרוא איטלקית על פי מלות מפתח של כדורסל. יצא שהבנתי פסקאות שלמות רק מתוך סקרנות והתמדה.

חרשתי אז את הפיאצות בנחישות כדי להשיג את הגיליון. אם לא היה במקום אחד, הייתי ממשיך הלאה והלאה עד שמוצא. בדרך כלל לא היה צריך לחפש יותר מדי. יש המון דוכני עיתונים ומגזינים במרכזי הערים באיטליה. מין קיוסקים מורחבים כאלה שמרוב עיתונים שתלויים בחזית שלהם קשה מאוד לראות את המוכר שתקוע בפנים. "סופר באסקט", הנפיתי את שם הקוד והמוכר או המוכרת היו מגישים לי עותק ריחני בו במקום תמורת מי זוכר כמה לירטות.

אכן קשיש. לירטות.

תמיד הערכתי ואהבתי את הגיליונות האלה. האיטלקיים, הספרדיים, היווניים, הצרפתיים, הטורקיים. אי אפשר לשכוח, גם אם במהלך השנים התעמעם-משהו זוהרם בעיניי כתוצאה מפרוץ האינטרנט, או כי סתם הפסקתי לנסוע לחו"ל ולא נפגשנו זמן רב, המגזינים ואני. הכל נעשה כל כך קל ונגיש. אבל פעם, ממש לא מזמן, מגזינים כמו טריפונטו היווני, מקסי באסקט הצרפתי, פאסטברייק הטורקי או חיחאנטס / ג'יגאנטס הספרדי (לא מתעסק עם ענייני הגייה כרגע) היו כמו אנציקלופדיה עכשווית קטנה.

אושר צרוף. היה עונג לדפדף בהם. ללמוד, לשאוב, להיתקל בצילומים מיוחדים או סתם לדעת איך נראה השחקן הזה והשחקן ההוא, שעד לאותו רגע רק את שמו ידעת.

בואו נקצר – זה היה חלום. החלום שלי.

החלום שלי היה לעבוד במגזין כדורסל רציני ומושקע כזה באיזשהו תפקיד מרכזי. מראיין מרכזי, עורך ראשי, סגן עורך, פרשן, לא משנה. משהו עם קביעות, עם עבודה לטווח ארוך, עם תאווה, עם גאוות יחידה. בלי ביפ באזור, בלי לחלוק שטחים ונפחים עם הביפ המזורגג. כדורסל נטו. להיות מקצוען בסביבה של מקצוענים. להריח את המוצר החדש, את דפי הכרומו. למולל את הדפים בידיים מבלי שיוכתמו כמו בנייר עיתון רגיל. להרגיש כלפי העיתון הזה בגיל 38 את אותם רגשות שהרגשתי כלפיו בגיל 23. להיות חלק מכל זה. לארבעים שנים רצופות, מצידי, עד שיגרשו אותי.

החלום הזה לא יושב טוב במציאות הישראלית. יש פה יותר מדי תקשורת על פחות מדי ספורט, וגם פחות מדי אוהדי כדורסל. חוץ מזה, האינטרנט חיסל כנראה את מעט הסיכוי שהיה למגזין כדורסל מקצועי כזה להחזיק מעמד פה. למה? תשאלו את עצמכם כמה היו מוכנים לשלם מדי שבוע 18 שקלים, נניח, לשבועון בן-בן-בן-בן-זונה (טוב, סליחה על הביטוי, לא הולם). מדי שבוע, כן? לא פעם בחצי שנה.

תודה לכל העשרה שהצביעו. או שמא הייתי לארג'?

באיזשהו שלב ניסיתי, דחפתי, קיוויתי, עבדתי למען החלום ביחד עם חבר או שניים שתאוותם דמתה לשלי. בסופו של דבר התברר לי, כצפוי, שדל כוחי כדי להרים סיפור כזה. ובכל מקרה, אווירה של פסימיות ריחפה תמיד מעל המאמצים. אף אחד לא נתן סיכוי ממשי לשבועון או ירחון כדורסל להחזיק מעמד לאורך זמן.

כל מי שידו היתה בעסק באופן כזה או אחר – מוציאים לאור, משקיעים פוטנציאליים, ביזנסמנים למיניהם – די פסלו מראש את הרעיון, אם כי העריכו את הרעב והחדווה.

גם הדיבור הקבוע על עלויות מול הכנסות פירק אותי מנטאלית מבפנים. זה אומנם דיבור הכרחי, מקצועי, רציני ומחויב. אבל כמו שריטה רק רצתה לשיר ב'רגע פרטי' (קבלו את זה כאן), אני רק רציתי לעבוד בעיתון של כדורסל מהרמה הגבוהה ביותר. להתוות דרך או להשתלב בה. התחזיות השחורות לגבי הפסדים כספיים מצטברים ומהירים, וההערכות על כמה גיליונות צריך למכור בחודש כדי שאפשר יהיה לשמור על איזון, גרמו לכל משקיע פוטנציאלי לקפל את הרגליים עוד לפני שדברים הואצו באמת.

זה היה מתסכל. קצת שכחתי עם הזמן, אבל זה מתסכל ברגעים אלה ממש. מחדש. וזה עצוב לאללה.

פייייי קיבינימט.

ולמען הסר ספק – יהיה לא מדויק לומר שבמקומות שעבדתי בהם עד היום ככותב סבלתי או היה לי רע, או לא נהניתי. ועם זאת, הכי ברור לי בעולם שאם להוציא לרגע את הספרים שכתבתי – שמבחינתי הם רגעי שיא בקריירה המקצועית - לא חוויתי את הטופ הפוטנציאלי שמגזין כדורסל שבועי או חודשי יכולים היו לספק בעבודת יומיום שוטפת.

לצערי, באמת לצערי, אלא אם כן מישהו מכם מיליונר גדול שמנגב במטפחת יוקרתית את עיניו הדומעות ברגעים אלה, וממש בא לו לזרוק עלי כסף לכמה וכמה (וכמה!) שנים כדי שאקים מגזין כזה, לא צפויה התפתחות חיובית בעתיד.

היו פה אגב ניסיונות. פה הוציאו איזה ירחון שיצא אחת לחודשיים או שלושה, אחר כך ניסו שוב אצל מו"ל אחר ובקטע אחר. שום דבר לא שרד באמת לאורך זמן. קטעים כאלה לא מעניינים אותי. לא מדבר על לעבוד בירחון כדורסל מהודר לחצי שנה, רק כדי להגיד שהייתי שם.

ירחון פור לייף, בייבי. או שבועון. יודעים מה, מינימום שנתיים הכי אינטנסיביות של החיים (וכאב הלב שבסגירה עלי).

זה לא יקרה.

ותאמינו לי, זה הקילו טקסט הכי קל וטבעי שנשפך לי מהידיים זה זמן. למה? כי כנראה שבפנים אני עדיין חי את החלום, אפילו שהוא מת מזמן. סתם לא רוצה להודות בזה.

אבל רגע, לפני שאנשים נכנסים כאן למלנכוליה מתקדמת יש עוד אייטמון. חלק ב' ובו יסופר איך האיטלקים המנוולים נהנים מהחיים בסתם עוד גיליון שיגרתי כביכול, שבין ה-21 ל-27 בספטמבר.