את מנואל ראגה ראיתי משחק פעם אחת ויחידה, כשהייתי בן 11. אבל הרושם שאותה הופעה הותיר עליי היה כה עז, עד ששנים אחר כך עדיין השוויתי כל תצוגת יחיד גדולה בה יצא לי להיתקל - לזו שנתן "המכסיקני המעופף", או "החתול המכסיקני", בחורף 1976 ביד אליהו.

זה היה במסגרת גביע אירופה לאלופות. ראגה, אז כבר בשלהי הקריירה שלו, שיחק במדי פדראלה לוגאנו השוויצרית במפגש כפול מול מכבי תל אביב. במשחק הראשון בשוויץ ניצחה לוגאנו בנקודה אחת בלבד, כך שהדעה הרווחת בישראל היתה שמכבי עוברת בקלות. העניין הוא, שאיש בארץ לא שאל את ראגה לדעתו.

במשך ארבעים דקות האיש פשוט התעלל במכבים, קלע מכל מקום ובכל דרך אפשרית, והחזיק כמעט לבדו את השוויצרים בתמונה עד שניות הסיום ממש. נגמר 94-96 למכבי, שעלתה לשלב הבא על חודה של נקודה. למרות מאמצים רבים, לא הצלחתי לאתר את רשימת הקלעים של אותו משחק, אבל אני זוכר בוודאות שמאזנו של ראגה היה איפה שהוא בין 40 ל-50 נקודות, וזה כשהוא כבר מעבר לשיא, כן?

מנואל ראגה נבארו נולד באלדמה ויה שבמכסיקו במארס 1944. כבר בגיל צעיר היו ביצועיו על המגרש לשם דבר, וזיכו אותו בכינוי "התופעה". בגובה 1,88 מ' הוא היה אמור לשחק במה שהיינו מכנים היום עמדות 2 ו-3, אבל בפועל הוא היה הכל. היו לו ניתור מדהים, שהייה כמעט בלתי אפשרית באוויר, הגנה פנטסטית, חדירה כמעט בלתי ניתנת לעצירה וכאמור קליעה יוצאת מן הכלל מכל הטווחים.

ב-1968, אחרי חמש עונות בשורות הקבוצה המקומית באלדמה, הגיעה השעה לעלות כיתה. ראגה חצה את האוקיינוס, וחתם במדי איניס וארזה, מהגדולות שבגדולות באירופה של אותן שנים. תוך זמן קצר, הפך לא רק לבורג חשוב מאוד בקבוצה (לצדם של דינו מנגין, אלדו אוסולה, ג'וליו יליני ואחרים), אלא גם לאהוב הקהל.

ב-1970 הוא כבר עשה היסטוריה של ממש, כאשר היה לשחקן הלא-אמריקני הראשון שנבחר בדראפט ה-NBA. אטלנטה בחרה בו בסיבוב העשירי (שאגב, לא היה הסיבוב האחרון באותם ימים, בהם הדראפט נמשך מי יודע כמה שעות), אולם ראגה מעולם לא ניסה אפילו להתקבל לסגל ההוקס, והעדיף להישאר ולככב באיטליה.

שש שנים שיחק ראגה בוארזה, במהלכן היה שותף מרכזי לשלוש זכיות בגביע אירופה לאלופות (70', 72', 73'), שלוש אליפויות איטליה, שלושה גביעים ושתי זכיות בגביע הביניבשתי. על שפע ההישגים העיב מבחינתו רק דבר אחד: החלטתו של מאמן הקבוצה, אלכסנדר ניקוליץ' האגדי, להעדיף על פניו החל מעונת 72' שחקן אחר על תקן הזר היחיד הרשאי (אז) לשחק בליגה. גם העובדה שלאותו זר קראו בוב מורס, מגדולי תותחני היבשת בכל הזמנים, לא ניחמה אותו.

ב-1974 עזב את איטליה וחתם בלוגאנו, בה שיחק חמש עונות נוספות, זכה בשלוש אליפויות ובשני גביעים ואף בלא מעט הצלחות. במקביל לכל אלה, היה ראגה לאורך כל השנים כוכבה הגדול של נבחרת מכסיקו, אותה הוליך להשתתפות בשלוש אליפויות עולם ובשלוש אולימפיאדות. הישגה הגדול ביותר של הנבחרת בתקופתו, ומן הסתם בכלל, היתה הזכייה במקום החמישי במשחקים שמערכו במגרש הביתי במכסיקו סיטי ב-1968. הישג עליו יכולים כיום במכסיקו רק לחלום.

בגיל 35 הגיע למסקנה שמספיק לו, וחזר הביתה, למכסיקו, שם, על פי מקורות אינטרנטיים, הוא מרביץ עד היום את יסודות הכדורסל בילדים ובני נוער. בעזרתו האדיבה של היוטיוב, הצלחתי לדלות הבלחות מביצועיו (בגופייה מס' 15) כאן, וגם כאן - במשחק מול ריאל מדריד. שימו לב במיוחד לאולם "רחב המידות", ובמיוחד לסלי העץ! אכן, היו ימים. אגב, המשחק הזה הוא מאותה עונה ממש בה זכיתי לראותו פעם אחת ויחידה, שהספיקה לחלוטין כדי לקבוע שתותחן היה האיש. תותחן על.

לפני מספר שנים, כשבחרה היורוליג את 50 האנשים שהשפיעו יותר מאחרים על הכדורסל ביבשת, לא נפקד מקומו של ראגה, כיאה וכיאות לשחקן אדיר שכמותו. כעת, גם אנו תורמים את חלקנו הצנוע: יתכבד המכסיקני המעופף והמופלא, ויישב עימנו בחיל התותחנים של כדורסלע-האתר, כדי שאחת לשנה נרים כוסית לחייו ברוב פאר והדר, אותם הרוויח ביושר.

(נכתב בידי שחר הרמלין)