לפחות עשרה אנשים, שככל הידוע לי אין ביניהם קשר (וטוב שכך), דיברו איתי מאז ראשון בלילה לגבי העבירה של יוגב אוחיון על צ'אק אידסון. רובם ככולם, כמו הקורא הנאמן פליקס, הדגישו את העובדה שהשופטים כלל לא שרקו נגד אוחיון. "איך זה יכול להיות?", הם תהו, "אם לא עבירה בלתי ספורטיבית, בטח ובטח שהיתה כאן עבירה רגילה. שלושה שופטים, ואיש לא שורק?".

אין ספק, שאלה ראויה ביותר. בהחלט יש מקום לתהות כיצד ייתכן ש"המשרוקית של השופט לא מוציא אפילו מנגינה של מארש", כמאמר הגששים. צפיתי בקטע לפחות עשרים פעם, וממש קשה לי להאמין שכל שלושת השופטים לא ראו את העבירה, או שראו ולא חשבו שמדובר בעבירה, שזה כמובן חמור הרבה יותר.

פליקס שאל במייל שלו: "איך יכול להיות הדבר, שנסיון לרצח זה לא זוכה אפילו לא לשריקה קטנה מהשלישיה האצילה באפור?".

הנה הקטע.

והנה ההסבר שלי.

לעניות דעתי הלא קובעת, מדובר כאן בעבירה רגילה ותו לא. מה שהופך אותה לחמורה יותר למראה, ומזכה אותה מצדו של הנתין בהגדרה "ניסיון לרצח", הוא הנפילה הקשה של אידסון, אלא שבמקרה זה רק הנפילה היא קשה.

כאשר, לפני מספר שנים, שונה שמן של העבירות הקשות במיוחד מ"מכוונות" ל"בלתי ספורטיביות", נעשה הדבר בעיקר כדי להעניש שחקנים גם על עבירות שאולי בתחילה לא היו בהכרח "אמורות" להיות מכוונות, אולם בפועל - לא היו קשורות בשום אופן למשהו שהיינו מכנים עבירה "נורמלית" ו"סטנדרטית" של כדורסל - כזו המבוצעת כחלק מהמהלך השוטף של המשחק.

לא כך הוא הדבר כאן. במקרה שלפנינו, מנסה לדעתי יוגב אוחיון לחסום את אידסון באופן רגיל לחלוטין, אלא שהוא מחטיא את הכדור, פוגע בראשו של אידסון ומאחר שהאחרון כבר נמצא באוויר - גורם לו לאיבוד שיווי משקל ולנפילה המאוד לא סימפטית. לכו להילוך החוזר האחרון, זה שמצולם מגובה המגרש בזווית של 45 מעלות מאחורי השחקנים, וראו כיצד העיניים של אוחיון ממוקדות רק בכדור, עד כדי כך שהוא בכלל לא שם לב למה שקרה לאידסון, אלא רק אחרי שזה נופל. במקרים אחרים של עבירות בלתי ספורטיביות שראינו, וראינו, השחקן הפוגע מתמקד בידו/גופו של היריב, מאחר שברור לו עוד לפני הפגיעה מה הוא מתכוון לעשות. במקרה זה, אני סבור כי מדובר בסך הכל בצירוף מקרים, שגרם לעבירה להיראות הרבה יותר חמורה מכפי היתה "אמורה" להיות.

מדוע לא שרקו השופטים אפילו לעבירה רגילה? אין לי שמץ של מושג ושמץ של מושג, לעומת זאת, אין לי. למרות שמדובר בהתקפה מתפרצת, לא ייתכן מצב בו אף אחד משלושת השופטים לא ראה את המגע בין אוחיון לאידסון, או חמור מכך - ראה ולא חשב שזו עבירה. בלי לבדוק עם שום גורם מוסמך, אני מרשה לעצמי להניח שמישהו באיגוד השופטים כבר טרח להפנות את תשומת לבם לעניין.

מעבר לזה, אני רוצה להציע כאן הסבר אחר למה שקרה.

לא דיברתי על מקרה אידסון-אוחיון עם איש משופטי המשחק, או עם אף אחד אחר באיגוד השופטים בעבר או בהווה, ואין לי מושג אם אכן זה הסיפור או לא כאן. אני מדבר מהרהורי לבי בלבד, ועל סמך תיאוריה שפרש בפניי לפני יותר מ-15 שנה שופט בכיר ביותר, בשיחה שקיימנו בעקבות אירוע אחר, שהתרחש בכלל במשחק גביע אירופה: אולי, ורק אולי, מדובר בסוג של הלם קרב שיפוטי.

אני מתכוון לכך, שלפעמים מתרחשים על המגרש מקרים מסוימים, שהם כל כך בוטים, כל כך חד משמעיים ומובהקים בחומרתם, עד שהם גורמים לשופט לחשוב משהו בסגנון "לא יכול להיות שזה באמת קורה לי כאן ועכשיו מול העיניים". עד שהוא מבין שזה כן קורה לו כאן ועכשיו מול העיניים, כבר עבר הזמן הסביר למתן שריקה, וההזדמנות הוחמצה.

אוהדי הפועל חיפה, למשל, לעולם יזכרו את חצי גמר גביע המדינה בשלהי שנות ה-80' מול מכבי רמת גן. כלומר, אני בטוח שזה היה בשלהי שנות ה-80' וכמעט בטוח שהיריבה היתה מכבי רמת גן, אבל מה שוודאי מעל לכל ספק, הוא המעורבות של שני אנשים באירוע עליו אני מדבר: ליאור ארדיטי והשופט שי שטריקס.

עמוק בתוך הדקה האחרונה, כאשר חיפה בפיגור של נקודה או שתיים, ולוחצת מצוין את ההתקפה של רמת גן, ביצע ארדיטי את ה"דאבל" המדהים ביותר בתולדות הכדורסל. הוא פשוט כדרר, תפס את הכדור, חיפש מישהו למסור לו תחת הלחץ, לא מצא, ולפתע, כנראה מתוך בלבול, התחיל לכדרר שוב. שטריקס, שהיה מטר או שניים מהאירוע, לא הגיב, ההתקפה נמשכה ובסופו של דבר חיפה ירדה מנוצחת.

מעולם לא שאלתי את שטריקס עצמו מדוע לא שרק. גם השופט הבכיר, שהעלה בפניי את הנושא, טוען שלא יצא להם לדבר על כך. "אבל אין לי הסבר אחר", הוא אמר לי בשעתו, "הייתי ביד אליהו כשזה קרה, ולא יכול להיות ששופט ברמתו לא ישרוק כזה דאבל. גם לא יכול להיות שהוא לא ראה. זה הרי קרה ממש מול העיניים שלו. אני גם לא מאמין שהוא ראה וסתם כך התעלם. פשוט, ישנם מצבים שאתה מצפה לראות אולי במשחקי קט-סל, או מקסימום בליגות נמוכות, לא במעמד שכזה. ההלם הוא כל כך חד וגדול, שאתה פשוט קופא לרגע, ועד שאתה מתעשת - הרכבת כבר עזבה את התחנה".

אם להתוודות, זמן לא מועט אחרי אותה שיחה הייתי משוכנע שאותו שופט בכיר המציא את תיאוריית ה"אין חיה כזו" - רק כמעין מוצא של כבוד לשופטים שפישלו קשות. אם להוציא מכלל אפשרות התעלמות מכוונת מהפרה כל כך ברורה - וגם היום אני מסרב להאמין שאיזשהו שופט "יבחר" הזדמנות שכזו כדי לעשות בכוונה - פשוט מדובר, כך סברתי אז, בטעויות קולוסאליות שקשה למצוא כדוגמתן.

אלא שאז ראיתי את זה קורה ממש מול עיניי. ערב אחד נשלחתי לשפוט משחק ליגה ב' באיזה אולם ספורט שכוח אל בגוש דן. שותפי לשיפוט היה בחור צעיר, שבאיגוד טענו שיש לו פוטנציאל להגיע רחוק. בשלהי המחצית השנייה, בעוד אני מרוכז במאבקים על תפיסת מקום בתוך הצבע, התחילה לפתע מהומה דווקא באזור קו מחצית המגרש. מיהרתי לשם, ומצאתי את הרכז של אחת הקבוצות שרוע על הרצפה כשהוא אוחז בבטנו, בעוד שאר השחקנים משתי הקבוצות רחוקים שנייה וחצי מתגרה כללית.

אחרי שהרחקתי את כולם (מהאזור, לא מהמשחק, אם כי גם זה היה יכול לפתור לא מעט בעיות), ניסיתי להבין מה קרה. חבריו של הפצוע טענו בלהט, כי השחקן עליו שמר נתן לו אגרוף בבטן. ככה סתם ולגמרי אאוט אוף דה בלו. פשוט אגרוף בבטן. שחקני היריבה, כולל המייק טייסון וונאבי, לא בדיוק הכחישו או ניסו לספק הסבר מניח את הדעת. "ראית משהו?", שאלתי את השופט השני. "לא, פספסתי את זה. כנראה בדיוק הייתי מרוכז במשהו אחר", הוא ענה. למרות שטון הדיבור שלו לא היה הכי משכנע בעולם, נתתי לו את קרדיט וגיבוי, ומאחר שאי אפשר להרחיק שחקן אם השופט לא ראה זאת בעצמו, החלקתי איכשהו את הנושא והמשחק הסתיים בשלום.

יומיים מאוחר יותר התקשר השופט השני. "אני חייב לך התנצלות", הוא אמר בקול של שטיח, "ראיתי את האגרוף בבטן, ועוד איך ראיתי. פשוט לא האמנתי שראיתי. זה משהו שאפילו במשחקים בשכונה לא רואים. כל כך הייתי המום מהעניין, שלא שרקתי כלום, ואחר כך התביישתי לספר לך שלא הגבתי כמו שצריך. הייתי בהלם, כמו צבי שנלכד בפנסים של מכונית". סיפור דומה, אם כי עם צעדים במקום אגרוף בבטן, שמעתי שנה מאוחר יותר משופט אחר.

זהו, אז יש חיה כזו, אם כי אין לי שום מושג אם אכן זה מה שקרה לשופטים במשחק בין מכבי ת"א לירושלים. לטובתם, אני מקווה שכן. כל הסבר אחר - פשוט יישמע הרבה יותר גרוע.

shaharhermelin@gmail.com