אתמול ב-22.30 בערך, בעודי משייט בקאדילק המפוארת שלי ברחובות רמת גן הלא סואנים, שידרו פתאום בגלגל"צ את סוזן וגה.
סוזן וגה.
כמה שנים, כמה. פששששש. קשה אפילו לזכור מתי שמעתי אותה בפעם האחרונה. וגם אם כן, אלה היו השירים היותר מאוחרים שלה. את המוקדמים באמת שלא שמעתי המון זמן. התקליט שלה שוכב אצלי איפשהו והיו בו עוד כמה קטעים פנטסטיים. יום יבוא, כן, וזה יקרה. אין, השבוע אני הולך לקנות מערכת ופטיפון. זהו, נשבר לי.
אני אהיה קצר הפעם ובמקום הרבה מלים ושיר אחד, אתן לכם שני שירים ביום. שניהם שלה, אחת היוצרות הכי משובחות בשנות השמונים. קול נהדר, מלים מעניינות, מראה מצודד. מאלה שמתאהבים בהן בשנייה, ואחר כך הן זורקות אותך מכל המדרגות כי אתה לא מספיק מחוספס או מניאק. מכירים?
אז נראה לי שהיא כזו, מה אני יודע. ודי לפנטזיות עכשיו. קחו את סוזן וגה כאן עם לוקה, השיר על הילד שמתעללים בו בבית. וכאן קחו עוד שיר גדול שלה, אולי אפילו טוב יותר. בעצם, כן. טוב יותר. איזה? כנסו! דחוף! עכשיו!
ותראו לבד.
